אורן (שם בדוי) נולד לפני כעשרים שנה בפתח תקווה לאמא אלכוהוליסטית. אביו נטש אותו והכחיש שהוא בנו. "אני לא מכיר אותו ולא יודע איך הוא נראה", הוא מספר, "כשנולדתי היה לי אח מאותו האבא. אחי היה גדול ממני בשנה ועשרה חודשים. יש לי גם אחות שקטנה ממני בשלוש שנים, אבל זה לא אותו דבר כי היא מאבא אחר".
אלא שגם האבא ה"חדש" לא הביא יותר מדי ברכה אל חייו של אורן שחווה אלימות בלתי פוסקת. "חיינו עם חבר של אמא שלי", משחזר אורן, "יום אחד כשהיא הלכה והוא שמר עלינו, הוא הרביץ לנו, התעלל בנו, העיף אותנו וזרק אותנו לכל הכיוונים. גם אמא הרביצה והתעללה בנו. אני לא ממש זוכר מה קרה בפעמים האלה ואיך זה קרה, אבל הזיכרון הכי חזק שלי הוא הזיכרון שלי ושל אחותי בגבס. לי היה גבס בידיים ולאחותי בכל הגוף, ידיים ורגליים. היא הייתה תינוקת. זה הדבר שהיה לי הכי קשה לראות. אני לא מסוגל לשכוח את זה".
בשלב זה הוצאו אורן והאחים מהבית ונלקחו למרכז קליטה שם היו זמן רב, בעוד אימם ובן זוגה נכנסו לכלא. כעבור זמן מה הועברו אורן ואחיו למשפחת אומנה, אולם גם שם החיים לא חייכו אל השלושה. "החיים שם היו מאוד קשים ולא פשוטים", הוא מספר, "ישנו שלושתנו בחדר אחד. פתאום אמרו לנו שיש לנו משפחה חדשה ואנחנו צריכים לקרוא למבוגרים שם אבא ואמא. הם מצידם מסיתים אותנו נגד אמא שלנו והובילו אותנו לשנוא אותה. עם השנים זה רק החמיר והחמיר והיחס שלהם אלינו הפך לאלים גם הוא. חטפנו מכות, עינויים, הרביצו לנו, התעללו והרעיבו. כל דבר שעשיתי חטפתי עליו מכות. גם כשהשעו אותי מבית הספר הייתי חוזר הביתה ומקבל מכות. מי שבעיקר הרביצו לנו היו האמא והבן הגדול שלה. האבא היה מסתכל ולא עושה כלום. אפילו שהיינו מנקים את הבית, אם היינו צוחקים תוך כדי, החטיפו לנו מכות עם מקל והרעיבו אותנו".
עוד מספר אורן כי האם במשפחת האומנה הייתה גננת במקצועה, ואם היה בגן ילד שלא סיים את הפרוסה שלו, היא הייתה מביאה את הלחם הזה הביתה וזה היה האוכל שלהם. גם בארוחות שישי בערב, נאלצו אורן ואחיו לחכות עד שבני המשפחה יסיימו לאכול, על מנת שיהנו מהשאריות. "לפעמים כשלא היה נשאר, היינו מקלפים את השרוף מהסירים בשביל לאכול.היה אסור לנו לפתוח את המקרר, אנחנו היינו רק העבדים שלהם, בשביל זה הם הביאו אותנו", הוא מוסיף בזעם.
רשויות הרווחה היו מעורבות במקרה של אורן, אולם המשפחה הצליחה לתעתע בהן. "פעם בכמה זמן היו מגיעים מהרווחה, ולפני כל ביקור היו מקלחים אותנו, נותנים לנו לאכול ומלבישים אותנו יפה", הוא מספר, "הם היו שמים כיבוד על השולחן והיינו מדברים ממש יפה. האמא הייתה מכינה אותנו לפני כל פגישה כזו והייתה מכריחה אותנו לדבר יפה ולהגיד שכיף לנו כאן. היא הייתה מזהירה אותנו לא לדבר 'שטויות' ופחדנו ממנה. בכינו הרבה מאוד וכל פעם שהיינו בוכים זה היה מתגבר. היינו חוטפים יותר. התרגלנו, בסוף מתרגלים להכל. כשהיינו ממש רעבים היינו גונבים מחדר מורים או מסופרים. היינו טובים בזה".
"אמרו לנו שמוציאים אותנו מהבית"
עם השנים העניינים, כאמור, החמירו והפכו קשים מנשוא. יום אחד החליט אחיו של אורן, שהיה בכיתה ט', שהוא לא מסוגל יותר ושיתף את היועצת בסוד. "הוא השביע אותה שאף אחד בעולם לא יידע שהוא סיפר לה כי הוא ממש פחד שזה יתגלגל ויגיע לאמא, אפילו לי הוא לא סיפר", אומר אורן. באותו חודש, כשהייתה אמורה להיות הפגישה הקבועה עם העו"סית, זו לא הגיעה. "היא הייתה אמורה להגיע כמו תמיד בשעה תשע בלילה, אבל היא אמרה שהפעם היא מאחרת", הוא משחזר את הלילה הגורלי, "אחרי למעלה משעתיים של המתנה, היא דפקה בדלת. כשפתחו לה, נכנסו איתה שש עובדות סוציאליות ומלא שוטפים שנכנסו ותפסו את כל המקום בבית. הם היו בשירותים, במקלחת, במדרגות, במעלית. אמרו לנו שמוציאים אותנו מהבית. אנחנו לא הבנו כלום, בכינו, זה היה ערב לפני ליל הסדר".
אורן מספר כי בנקודה זו הוא ואחיו נבהלו מאוד ולא רצו ללכת, למרות המכות והסבל, כי לא ידעו לאן פניהם מועדות ומה יעלה בגורלם. "פחדנו עד שהשוטרים אמרו שאנחנו חייבים לעזוב ושהם שומרים עלינו ולוקחים אותנו למקום בטוח. הם עזרו לנו לארוז את התיקים וליוו אותנו לניידת, שלקחה אותנו אל היעד הבא - מרכז קליטה אפל, שם התחלנו את תהליך השיקום".
כחודשיים-שלושה לאחר שאורן ואחיו הגיעו למרכז הקליטה, אחיו הגדול עבר מהשיקום לקבוצה, ולאחר מכן גם אחותו. "רק אני נשארתי בשיקום כי הייתי בעייתי", הוא מספר, "היה לי קשה, הייתי בורח והרבצתי גם למדריכים. העפתי דברים, שברתי דלתות, חלונות, הייתי לא רגוע. נשארתי בשיקום עשרה חודשים".
"הרגשתי שאני בן אדם אחר"
כעבור עשרה חודשים התחיל אורן ללכת לבית הספר, שם סיפרו לו לראשונה על עמותת "זיו נעורים". "אמרו לי שזה משהו עם גלישה וים, ואני ממש אוהב ים אז רציתי ללכת לשם", הוא משתף, "בהתחלה הייתי בקבוצת הבוגרים, עם אחי, אני זוכר שבהתחלה הייתי בכאסח עם המדריך והייתי אלים. כל הזמן הייתי רב איתו עד שהוא בכלל לא רצה אותי בקבוצה. יום אחד, חשבו להעיף אותי והמדריכה שהייתה במקום לקחה אותי הצידה ועשתה איתי הסכם שאני צמוד אליה. כשהייתי מגיע לזיו נעורים הרגשתי שאני בן אדם אחר, משוחרר. להיות בים עשה אותי רגוע ונתן לי שלווה וכלים להתמודד עם קשיים שהיו לי בפנימיה ובחיים ולהביא אותם לידי ביטוי בצורה חיובית".
"הדבר שהכי אהבתי בזיו נעורים היה הצוות", מוסיף אורן, "גם ממש אהבתי את הים ולעשות סאפ, אבל הצוות היה כזה חברותי ומקשיב. ממש התחברתי לצוות ולמדריכה שלי. לאט לאט הרגשתי שאני סומך עליה. היא לא נבהלה ממני,הרגשתי שהיא מבינה אותי ואת כל מה שעובר עלי, כל העצבים שלי – היא הרגיעה אותי. היא פשוט הייתה לוקחת אותי לצד ומדברת איתי. לפעמים היא היתה קלה ורכה איתי, ולפעמים קשוחה איתי וזה היה ממש טוב איך שהיא הציבה לי גבולות. היא היתה משפחה בשבילי – נתנה לי חום ואהבה. שנה אחת היתה לי גם ש"ש (מתנדבת שנת שירות) שמאוד מאוד התחברתי אליה והייתה כמו אחות בשבילי".
אורן מספר כי בעמותה הוא הרגיש סוף סוף שלאחרים אכפת ממנו. "הרגשתי ששם זה המקום שלי", הוא מסביר, "למדתי דברים ונהניתי. היינו קבוצה קטנה כך שכל דבר שאתה עושה - רואים אותך ולא מפספסים אף אחד. גם אם אתה לא מצליח - עוזרים לך להצליח. המשכתי עוד שנתיים במקום וגם הפכתי להיות עוזר מדריך, עם אחריות לעזור לחניכים. הרגשתי שסומכים עליי ושאני משהו".
"כל מה שעשיתי בזיו נעורים, עזר לי גם בבית הספר", הוא נזכר, "למדתי להגיע בזמן ולא לאחר, למדתי להקשיב ולהיות מרוכז, למדתי להתמיד. גם בפעמים שלא הצלחתי, תמיד נתנו לי מוטיבציה ועזרו לי לנסות שוב ושוב עד שאצליח. את כל הכלים האלו יישמתי גם בלימודים ובכיתה".
כיום, אורן נמצא במכינה קדם צבאית בבית ינאי וממתין להתגייס לשירות צבאי קרבי, בעוד כחודש. "אני יודע שבזמן שלי בזיו נעורים עברתי שינוי ולמדתי על עצמי המון. כל הכעס שלי ירד עם השנים, הרגיעו אותי, לימדו אותי לא להתעצבן מכל דבר והיום במכינה בכלל אין לי התפרצויות. הדבר הכי טוב שלמדתי הוא לא לוותר. אני יודע שאני הולך עם זה לצבא ולא משנה מה יהיה אני לא מוותר לעצמי".
עמותת זיו נעורים הינה מלכ”ר אשר הוקם בשנת 2000, על ידי יוצאי שייטת 13, הקומנדו הימי. העמותה נקראת על שם חברם, זיו לוי ז”ל, אשר נפל בעת מילוי תפקידו בפעולה ימית. העמותה מפעילה כיום חמישה מרכזיים ימיים ברחבי הארץ, עבור נוער בסיכון, הנמצאים בסכנת נשירה ממערכת החינוך