עבור הרבה בני נוער אוננות זה גילוי די מדהים. ואם הם צעירים מספיק הם אף מאמינים שעלו על משהו חדש, משהו שאף אחד לא ידע עליו לפניהם. כהורים, נוכל לראות שינויים קטנים בהתנהגותם, שיכולים לסמן שהם גילו את עצמם: מקלחות שמתארכות, סמסים מתחשבים של "מתי תגיעו הביתה?"; יש כאלה שמעמידים פנים שהם מצוננים כאשר ליד המיטה יש באופן קבוע גליל נייר טואלט, או דלת חדרה של המתבגרת שהייתה תמיד פתוחה, מתחילה להיות סגורה ונעולה.
השילוב בין הנאה פיזית לבין חרמנות של גיל ההתבגרות יכול להעלות את התדירות של האוננות לגבהים חדשים, ובתקופה זו התדירות רק צפויה להתגבר: כולנו נעולים בבית מול מסכים, כולנו משועממים ומחפשים תעסוקה. עבור נערות ונערים (וגם מבוגרים) זה שילוב שמזמין אותם לאונן יותר. פורנהאב, אחד מאתרי הפורנו הגדולים ביותר באינטרנט המערבי, דיווח לפני כמה ימים על עלייה (לא מפתיעה בכלל) בגלישה באתר מאז תחילת משבר הקורונה. ואכן בגיל ההתבגרות חלק אדיר מהנערים עושה חיבור ישיר בין פורנו לבין אוננות, ובין סרטים לבין סיפוק עצמי - חיבור שנשאר איתם גם בגילאים מבוגרים. גם הגיל, גם הפורנוגרפיה, גם התקופה יוצאת הדופן, כל אלו מזמינים בני נוער לחוצים ומשועממים לאונן.
אז כמה פעמים ביום זה יותר מדי?
אין מספר קסם לאוננות שנכון לכולם, אין מספר שמסמן את ההפרדה בין "סבבה, תיהנו" לבין "לא טוב". לכל אחד ואחת יש דרייב מיני אחר: יש נערים שמאוננים פעם בשבוע-שבועיים וזה ממש מספיק להם, יש נערות ששלוש פעמים ביום זה הסטנדרט בשבילן, יש נערים שלא יורדים מחמש פעמים ביום, ויש גם כאלו שלא מאוננים בכלל. אם האוננות היא בגלל חרמנות, חשק והנאה, אז גם אם המספרים מעט גבוהים אין צורך בדאגה. באוננות, ה"כמה" הרבה פחות חשוב מה"למה" - מהסיבה שמאוננים ואיך עושים את זה.
אוננות היא יותר מדי כאשר היא מגיעה מתוך הרגל או שעמום, אם היא באה במקום פעילויות חשובות אחרות כמו לימודים או חברים, אם ממשיכים איתה גם אם היא גורמת לפציעה באיבר המין. כמו כן היא לא בריאה אם יש מחשבות טורדניות בנושא, אם מאוננים במקומות ובזמנים לא מתאימים (כמו בשירותים של בית הספר) ואם האוננות היא "מכנית" – לא באמת כי בא, אלא כי אין משהו יותר טוב לעשות. חשוב לציין כי בתור הורים לא תמיד נוכל לזהות את הסימנים הללו כי רובם אינטימיים או רגשיים.
אז מה אנחנו, כהורים, יכולים לעשות? קודם כל נוכל לנדב מידע – גם על הסימנים של אוננות יתר, כדי שהם יוכלו לבדוק זאת מול עצמם, וגם על הקיום של חומר סיכה שיכול למנוע פציעות עור. רוב בני הנוער לא יודעים על חומרי הסיכה, ומשתמשים בתחליפים ביתיים מאולתרים, או שאינם משתמשים בחומרי סיכה בכלל. כמו כן, נוכל לתת להם פרטיות במידת האפשר, גם בימים האלו, ואם במקרה אנחנו יוצאים – נוכל להגיד להם מתי נחזור הביתה (שזה בעצם כמה זמן יש להם...). נוכל לדבר איתם על השפעות הפורנוגרפיה בהתאם לגיל שלהם, ואם אנו מרגישים שיש להם עיסוק יתר בעצמם, נוכל לעודד אותם למצוא פעילויות אחרות שימלאו את הזמן שלהם, ודרכים לפתח תחביבים חדשים. נכון, אלו המון מסרים להעביר ולא חייבים הכול בבת אחת, אך אפשר וכדאי להתחיל לאט לאט ולטפטף רעיונות בהדרגה.
אוננות זה דבר כיפי ונהדר, ובני נוער הם אנשים מיניים. אין סיבה שהם לא ייהנו מהגוף שלהם, אבל כמו בהרבה דברים אחרים - צריך וכדאי לעזור להם להבין איפה הגבול הבריא בשבילם.
>> בטור הקודם: "איך לצאת מהפרנדזון ולמה בנים רוצים שנגלח?"
הכותב הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה, מנחה סדנאות והרצאות למיניות והתבגרות בריאה. ליצירת קשר.