מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה כי כוחנו - במתנדבנו. אלפי מתנדבים בכל רחבי הארץ מיהרו להתגייס בימים הראשונים ללחימה, וחלקם "משרתים" עד היום. בוקר ה-7 באוקטובר היה מזעזע גם עבור ענת עמירה, תושבת הרצליה, שמיהרה להתייצב אף היא למערכה. עמירה מתנדבת בשירות להתנדבות של משרד הרווחה בהרצליה. כבר למעלה מעשור שהיא מתנדבת עם החיילים הבודדים שמתגוררים בעיר, מספקת להם רהיטים, ציוד, מזון, אוזן קשבת וכתף חמה. לא סתם היא זכתה לכינוי "האמא של החיילים הבודדים".
"לפני 10 שנים, דור, אחיינית של בעלי, הגיעה מלוס אנג׳לס לעשות פה צבא, וזו הפעם הראשונה שנחשפתי לחיילים בודדים", היא מספרת. "הם חיו בניר יצחק, ובשבתות היינו נוסעים לשם להכין להם ארוחות ולהיות איתם. אחרי שנה דור ובן זוגה עברו להרצליה, והתחלתי לרהט לה את הבית: השגנו ספה, מקרר ותנור, הכול מתרומות בפייסבוק, אבל המשיכו לפנות אליי עם תרומות לחיילים בודדים גם אחרי. עיריית הרצליה ראו את העשייה שלי, פנו אליי, והציעו לי להצטרף למחלקת ההתנדבות בעירייה".
"כמות החיילים שעברו אצלי בגינה הייתה מטורפת"
עמירה קיבלה מחסנים בעיר, והתחילה לרכז את כל התרומות שהגיעו אליה. היא בסיוע ל-40 חיילים סדירים, והיום היא מסייעת ללא פחות מ-370 חיילים בשירות, ושומרת על קשר הדוק גם עם המילואימניקים. "כרגע יש מעל 200 מילואימניקים עם צווי 8, שחזרו מביקורים אצל ההורים, מטיולים בחו"ל וממקומות שונים בארץ - ישר אל הבית שלי", היא מספרת. "ציידתי אותם במדים, בדברים חמים, והכנתי להם תיק שיתאים להם להתחלה. בבוקר ה-7 באוקטובר הבן שלי הכין תיק ויצא, ולפני שהוא הלך הוא אמר לי 'לכי למחסן שלך, ותביאי לפה כל ציוד שיש לך'. לאורך השנים הגיעו אליי מדים וציוד, אז אספתי שיהיה לי, וכמות החיילים שעברו אצלי בגינה הייתה מטורפת. הגיעו אליי ממודיעין, מראש העין, מכל מיני חורים. אימהות התקשרו שהבן שלהן צריך מדים, הורים הגיעו אליי בשישי ב-11 בלילה לקחת ציוד לילדים שלהם. זה באמת היה מטורף".
לצד פתיחת חמ"ל הציוד, ממשיכה עמירה לסייע לכל אותם חיילים בודדים שהגיעו ארצה לשירות. בין הובלות שהיא מארגנת, אספקת מזון ודאגה אישית - היא גם מצאה את עצמה לאחרונה לא מעט פעמים מסייעת לחיילים פצועים בבתי החולים ובבתים שלהם בהרצליה. "בשישי האחרון חייל משוחרר שלח לי הודעה שהוא בתל השומר. הרופאים אישרו לו לצאת הביתה לכמה שעות, והוא היה צריך קביים. זה היה באחת בצהריים, אני בשיא הבישולים והניקיונות, אבל עזבתי הכול, נכנסתי לאוטו, ונסעתי לתל השומר. זה היה חייל עם חור בכף הרגל, אז הוא קיבל שקית מלאה בחיטוי ותחבושות, ונתנו לו מורפיום כדי שיוכל להתהלך. לקחתי אותו הביתה, עצרנו בסופר-פארם, וקנינו לו אנטיביוטיקה ומשככי כאבים. אף אחד מהשותפים שלו לא היו בבית, אז עלינו קומה שלישית בלי מעלית עם קביים, ואני מאחוריו אומרת ׳אלוהים ישמור, תעזור לנו, שהכול יהיה בסדר׳. היית צריכה לראות את הפנים שלו כשהוא אמר לי 'ענתי, את מה שעשית בשבילי אף אחד לא עשה בשבילי בחיים׳. אמרתי לו 'רק תהיה בריא, זה כל מה שאני מבקשת'. זה מרגש כל פעם מחדש".
אז את באמת "האמא של החיילים".
"יש כאלה שקוראים לי 'אמא ענתי'. כל ארוחת שישי יש אצלי חייל או חיילת. בתחילת השבוע אני שואלת מי יוצא הביתה בסופ"ש ורוצה שאני אדאג לו לאוכל. יש לי צוות של מעל 300 מבשלות, אז אנחנו מבקשות עד שלישי בערב שיודעיו לנו מי יהיה בבית, ובחמישי בערב המבשלת יוצרת איתם קשר ,ומביאה עד אליהם את האוכל בקופסאות. בימי שישי אני מארגנת מול העירייה רכב עם עגלה, ואני באה יחד עם החיילים המשוחררים כדי לרהט את הבתים שלהם. בשישי הקרוב אנחנו מרהטים דירה ריקה לגמרי ל-4 חיילות, ונעשה את זה מא' ועד ת'. תחת המעטפת של מחלקת ההתנדבות אני מקבלת המון עזרה - אם זה מהרווחה שעוזרים לי לעזור לחיילים, ואם זו מחלקת ההתנדבות שעוזרת בהובלה ובאחסון הציוד. אני באמת מקבלת חיבוק חם מכל המערך הזה של העירייה - מהרווחה, ועד למחלקה של ההתנדבות".
"פתאום את מבינה שזה קורה, ושזה קרוב אלייך"
האמא של החיילים איבדה במהלך המלחמה שני בנים - חיילים בודדים שהיו בגולני. "אחד מהם ממש עד הרגע האחרון נלחם. זה היה שוק, ממש הלם", היא אומרת. "בהתחלה לא הבנתי שזה הוא, כי כתבו שהוא גר בתל אביב, אבל זה מישהו שכל פעם כשהוא היה מגיע הביתה - היה כותב לי. פתאום את מבינה שזה שם, שזה קורה, ושזה קרוב אלייך. את קמה בבוקר ומפחדת לפתוח את החדשות. גם הבן הביולוגי שלי לוחם בהנדסה קרבית, והוא מגויס מאותה שבת, כבר כמעט חצי שנה. הפחד והדאגה סביבי, בימים הקרים, בגשמים, לקום בלילה כשאני מתחת לשמיכה והם שם בחוץ, זה הורג אותי, זה מאוד קשה, אבל הנתינה זה מה שמחזיק אותי".
לצד ההתנדבות כאמא במשרה מלאה למאות חיילים, עמירה עובדת במשרה מלאה כמנהלת משרד לחקר שריפות, ובין לבין מסייעת להורים מבוגרים. "אני יוצאת כל יום ברבע ל-7 מהבית, אני במשרד עד 4 וחצי, אחה"צ אני מטפלת במכולה, ובין לבין עוזרת להורים מבוגרים. הנתניה זה משהו שנותן לי לקום כל בוקר עם הרגשת סיפוק מאוד גדולה", היא אומרת. "בשישי, כשחזרתי מהבית של החייל הפצוע, קיבלתי וואטסאפ מאמא שלו. היא כתבה לי שהיא באנגליה, שהיא רחוקה, ושהיא כל כך מעריכה את זה שעזרתי לבן שלה. ביום ראשון חיילת משוחררת מתקשרת אליי שהיא עם 40 חום. לקחתי אותה למוקד, היא קיבלה עירוי, והאמא שלחה לי הודעת תודה על זה שהייתי 4 שעות עם הילדה שלה במוקד ולא זזתי ממנה. אין סיפוק גדול יותר מנתינה, ואני רוצה שתהיה לי אפשרות רק להמשיך ולתת".