זה נראה שכבר כמה שנים אנחנו נמצאים בסוג של אי יציבות. החל מאי שם, מה שנראה כרגע העבר הרחוק, כאשר פרצה מגפת הקורונה, המשיך לממשלה חדשה שמאות אלפים יצאו להפגין נגדה, ואז הגיעה המלחמה שנמשכת גם בימים אלו. אז מה עובר על צוותי ההוראה במערכת החינוך, ואיך הם מצליחים להתמודד עם השינויים הבלתי פוסקים?
מחקר חדש של ד"ר אדר כהן, ראש המחלקה ללימודי הוראה באוניברסיטה העברית, שנערך בין יולי-ספטמבר 2023 בחן מהן הדרכים של מערכת החינוך להתמודד עם משברים לאומיים וכיצד משפיע הניסיון לשמור על יציבות בית ספרית בעתות של טראומה על העיסוק במחלוקות.
כהן ראיין 13 מנהלי בתי ספר על-יסודיים יהודיים-ממלכתיים, חטיבת ביניים או חטיבה עליונה. במחקר שעשה נמצא אכן כי המנהלים תיארו חוויה של חוסר ודאות וטלטלה אישית, וכן הצביעו על מגמת משרד חינוך כנוכח-נפקד: יש היעדר של השפעה מעשית של משרד החינוך, ולפיכך כל מנהל וכל בית ספר קבעו את מדיניותם באופן אוטונומי יחסית. חלק מהמנהלים תיארו התנגשויות בין אישיות בזמן ההפגנות נגד הרפורמה, כולל מולם אישית, מצד תומכי הרפורמה, עד כדי מצב של היעדר תקשורת מכוון לזמן מה.
לדבריהם, הם נקטו כל דרך אפשרית על מנת לעגל פינות חדות ודוקרות, כולל גילוי גמישות בהפעלת נהלים ו"התעקשות לא להתעקש יתר על המידה": "מטרת העל שהם ראו לא הייתה רק קידום אג'נדה פוליטית, גם אם הם אישית אחזו בה, אלא שימורו לטווח הארוך של בית הספר כמרחב פלורליסטי המאפשר דיון במחלוקות ומכיל בעלי דעות מגוונות", אומר כהן. "עם זאת, במקרה של הרפורמה המשפטית הלכו חלק גדול כמה צעדים קדימה וביטאו באופן מוצהר אמירות פוליטיות מובהקות בשיח הציבורי, אולם שמרו על עצמם ועל המוסד ונזהרו לא ללכת עד הסוף באמירות שלהם. המנהלים חשו צורך להגיב למחאה בבית הספר, ראו חשיבות לדון בכך עם התלמידים. חלק גדול מהמורים וההורים השתתפו בהפגנות, ולכן לא הרגישו שיש להם יכולת להישאר אדישים למה שהתרחש". לא מעט פעמים היו המנהלים צריכים, לדבריהם, לשים את עמדותיהם האישיות "בצד" כדי להצליח לייצג את מגוון הדעות בבית הספר. "כמעט כולם שמו את טובת ביה"ס והתלמידים כפי שהם תפסו אותה, כלומר לא לכפות עמדה אחת".
ואם בתקופת הרפורמה הם נתקלו בקשיים, התקופה שאחרי ה-7.10 הביאה לשיאה, לדברי כהן, את אווירת המשבר במערכת החינוך. "בתקופה הראשונה לא היה רצון לעסוק בסוגיות פוליטיות כמעט כלל, אלא בעיקר לעבודה על חוסן רגשי והתאוששות. ככל שהזמן חלף, והתגברה המחאה, נכנסו גם השאלות הפוליטיות להקשר של בית הספר, ושוב היו צריכים המנהלים להחליט אם וכיצד לדון בהן. המנהלים לקחו בחשבון את הצורך לתווך להורים את החלטותיהם, וכן חוו שאלות, הערות ואף מחאות מצד חלק מההורים. למרות כל זאת, אף אחד מהם לא העיד על צנזורה עצמית לאור מעורבות ההורים".
על פי המנהלים, בשלושת המשברים שחוותה המדינה בשנים אלו היו כמה דפוסים חוזרים: ניסיון "לייצב את הספינה" בעיקר בפן הרגשי; תשומת לב גם לתלמידים וגם לצוות; חשיבות העדכון להורים; תחושה כי משרד החינוך פחות רלוונטי ולכן על המנהלים היה להתמודד באופן עצמאי.