לפני כעשור הקמתי יחד עם חברים מדרשה חינוכית לסמינרים מתוך תחושת דחיפות וקראנו לה "מדרשת תורה ועבודה". כבר אז ראינו את הציונות הדתית הולכת לכיוונים קיצוניים מבחינה דתית ולאומית, מתרחקת מערכי התורה והעבודה, מרוח הפתיחות והמתינות ומתפיסות של מורכבות ופלורליזם. בעזרת הגב של תנועת הקיבוץ הדתי, הכשרנו מדריכות ומדריכים וקיימנו מגוון של פעילות חינוכית עבור עשרות רבות של בתי ספר ויישובים דתיים, כדי להשמיע קול צלול וברור של יהדות שמאמינה בדמוקרטיה, בחתירה לשוויון ולשותפות, ברגישות לאחר, לזר ולמיעוט ובחתירה לשלום. בעיקר שאפנו לייצר שפה ותודעה של ענווה ורצון להיות חלק מתוך החברה הישראלית כולה.
במסגרת המאמצים להטמעת הפעילות שלנו בחינוך הדתי ניסינו לגשת לקול קורא של המדינה שיועד לגופים חינוכיים כמונו, אך נתקלנו בחומה בצורה. היה ברור כי ישנם גורמים שלא מעוניינים שמדרשה כשלנו תיכנס ותשפיע, וכי התקציבים למעשה מיועדים לגופים ברוח שונה משלנו – שמרנית וסגורה יותר, רוח בדלנית כזאת שמביאה יותר סימני קריאה ומעט מדי סימני שאלה. לצערי כשלנו במשימתנו: לאחר שש שנות פעילות, המדרשה נסגרה תחת קשיים תקציביים כבדים.
הציבור החילוני הוא לא הנפגע היחיד
בימים האחרונים נדונו בהרחבה תוכניות הממשלה החדשה לשינוי מערכת החינוך, שכבר מעוררות התנגדות עזה בקרב הורים, מנהלים ומנהלות, מורים ומורות מהחינוך הממלכתי. כאשת חינוך שנולדה וגדלה בלב הציונות הדתית, שחיה בקהילה דתית ושולחת את ארבעת ילדיה למסגרות ממלכתיות-דתיות, אני מודאגת לא פחות. מודאגת מכך שהחינוך של ילדיי, החינוך הממלכתי-דתי, ילך ויקצין עוד יותר מהיום – בין אם דרך איוש תפקידים במינהלת החמ"ד, בבחירת מנהלי ומנהלות בתי הספר, המפקחים והמפקחות, בבחירת התוכניות הפנימיות והחיצוניות או ביחס לצוותים חינוכיים ולתלמידים ותלמידות שחושבים אחרת.
בעיקר אני מודאגת מהמסרים החינוכיים שיעלו בכל שיח חינוכי, בהפסקות ועל השבילים. מסרים קיצוניים יותר מבחינה דתית ולאומנית, שיכולים היום להרים את ראשם ללא עכבה וללא הפרעה. אני מודאגת מכך שהקולות הליברליים נדחקים וימשיכו להידחק לקרן זווית, וכי גם בתוך הציבור הדתי, רק אוכלוסיות חזקות יוכלו להתנגד לכך. כל מי שמודאג מעתיד החינוך הממלכתי צריך לדאוג גם לחינוך הממלכתי-דתי ולחינוך הממלכתי-חרדי ולעתידם. אלה שותפים שצריכים לחבור ולשלב כוחות וידיים לשם כך.
אני מודאגת מכך שהקולות הליברליים נדחקים וימשיכו להידחק לקרן זווית, וכי גם בתוך הציבור הדתי, רק אוכלוסיות חזקות יוכלו להתנגד לכך
לשלטון המקומי יש מקום חשוב כשומר סף למול התהליכים האלו, אבל הוא שואב את כוחו מהציבור. רוב הרשויות המקומיות בישראל הן הטרוגניות. יש חשיבות עליונה ליכולתן לשמור על המרקם העדין של החיים המשותפים של כולנו. עלינו לשמור על המרקם הזה ולא לאפשר פגיעה בו.
לשם כך, תושבים ותושבות צריכים להתארגן ולהשמיע קול ברור וחזק כלפי הדרג הנבחר, הפוליטי ברשויות. יש לעשות זאת בחוכמה, תוך מציאת בני ברית ושותפים בתוך הרשויות ולהניע מהלכים איתם – לא נגדם. על הציבור החילוני לזכור שהוא לא המגזר היחיד שנפגע מהמציאות החדשה, ולהתחיל לחפש שותפים גם במגזרים אחרים.
אנשי ונשות חינוך, תושבות ותושבים, המגזר השלישי והמגזר העסקי; חילוניים, דתיים, חרדים, ערבים ומגזרים נוספים – כולנו, כל מי שאכפת לו, צריכים לשתף פעולה ולהתחיל להילחם יחד על החינוך שלנו.
הכותבת היא מנהלת אגף חינוך במועצה האזורית גליל תחתון וחברת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.