יום שישי בצהרים, ביום שמשי ומקסים, אי שם בשנת 2008, אורן ואני מתחתנים בחתונה קטנה, שמחה ואינטימית. בראיון הזוגי שלנו בסרט החתונה שואלת הצלמת, בין היתר, כמה ילדים נרצה. אני עונה בלי להסס שארצה ארבעה ילדים. היא פונה לאורן ושואלת אותו "ואתה, כמה ילדים תרצה?" אורן עונה מחויך ונבוך שנראה לו שפחות. במבט לאחור אני מבינה כמה תמימות יש ברגע הזה.
3.5 שנים אחר כך, אנחנו הורים לתמרי המתוקה בת השנתיים, חוגגים את יום ההולדת ה-33 של אורן, מרימים כוס לחיים, מאחלים איחולים, מדברים על התוכניות והשאיפות שלנו לשנה הקרובה ומחליטים שהגיע הזמן להפסיק גלולות ולעבוד על הילד השני. אני זוכרת שצחקנו ואמרנו שזה אומר שביום ההולדת הבא של אורן כבר נחגוג עם תינוק על הברכיים. אז עוד לא ידענו איזה מסע מצפה לנו.
Fast forward של 6 שנים קדימה, והנה אני עוברת 9 הפלות, 6 גרידות, לידה אחת שקטה של עובר שלם קטן ויפה, 20 ומשהו סבבי IVF (באיזשהו שלב כבר הפסקנו לספור), אלפי זריקות, בדיקות פולשניות, בדיקות בהרדמה, מאות אלפי שקלים שהוצאנו על טיפולים ובדיקות (וכן, אין ספק שיש כמה רופאים שיש להם בבית חדר, מרפסת או איזה רכב נחמד בחניה על שמנו), מיליון דמעות, תפילות והסכמים מטופשים עם היושב במרומים, עם היקום, הקארמה או איך שלא תקראו לזה - ואז אנחנו מחליטים ש-enough is enough. חייבים לחשוב על פתרון אחר.
מזל טוב! יש לנו תינוק בדרך
פונדקאות עולה על הפרק. זה אומר שאני מוותרת על החלום שלי להיות שוב בהיריון, להרגיש את הילד שלי חי בתוכי, ללטף את הבטן, להניק, לעבור חווית לידה מתקנת (הקודמת הייתה טראומטית במיוחד). ההחלטה שמה שחשוב לנו בסוף הדרך זה המה ולא האיך, היא לא החלטה פשוטה. אני זוכרת את עצמי מתאבלת ממש וחווה כאבים פיזיים מעצם הפרידה מהרעיון שאלד את הילד שלי בעצמי.
אחרי בירור מעמיק, פגישות עם כל סוכנויות הפונדקאות בארץ ושיחות עם זוגות שעברו את התהליך, אנחנו מחליטים לעבור את ההליך בחו"ל ולא בארץ. ואז מתחיל מסע של 7 החזרות עוברים ל- 7 פונדקאיות שונות. 12 יום אחרי ההחזרה השביעית, מגיע היום של בדיקת הבטא, שאומרת אם יש הריון או לא. זה יום שבדרך כלל לא תפקדתי בו. כל שיחת טלפון הקפיצה לי את הלב, העיניים שלי היו על מסך הטלפון כל היום והדופק שלי טס על מאתיים. מרימי, האחות המקסימה שליוותה אותנו בתהליך מתקשרת אלי בסביבות שתיים בצהריים, אני בעבודה, עונה "הלו?" ובמקום הקול המתנצל והאמפתי מהצד השני אני שומעת שאגת "מזל טוב!". הפה שלי התייבש, נהייתה לי חולשה ברגליים, התיישבתי על הכיסא הראשון שמצאתי ולא ידעתי מה לענות. מזל טוב! יש לנו תינוק בדרך. זה אומר שאפשר עכשיו לשמוח? הרי היו לנו כבר 9 תינוקות בדרך...
באותה תקופה הייתי בדיוק בתהליך של מיונים לעבודה בחברה חדשה. באותו בוקר של הבשורה אני מתראיינת אצל מי שלימים היה המנהל שלי באינטואיט. עד הערב אני מתלבטת מה לעשות, לא פייר שאתחיל לעבוד במקום חדש בלי לעדכן שבעצם אני סוג של בהריון. מצד שני, זאת רק ההתחלה. אני מתה מפחד לספר. ומה יקרה אם גם לפונדקאית תהיה הפלה? אני מחליטה לשתף את מי שגייסה אותי לחברה, והיא באהבה הכי גדולה אומרת שזה לא משנה כלום בתהליך ואנחנו ממשיכים כרגיל. איזו הקלה!
ואז מתחיל מסע של לחיות מיום ליום, לפחד לשמוח, לא לספר על זה לאף אחד, לחלום על זה בלילות שכן הצלחתי להירדם - שכל זה היה רק חלום והפונדקאית לא באמת בהריון. אנחנו מקבלים סרטון מחדר הבדיקה בו הרופא בודק ומאשר שהכול תקין, העובר בריא. לשמוע את הדופק בסרטון פתאום הפך את זה למוחשי, אפשר להרשות לעצמו קצת לשמוח. אני חושבת שראיתי את הסרטון הזה אולי מאות פעמים באותו השבוע. רואה ולא מאמינה שזו התינוק שלי שם.
בציפייה לתאריך של סקירת המערכות כדי להזמין לנו כרטיסי טיסה לגאורגיה פורצת מגיפה עולמית הזויה שמשתקת את העולם, אין טיסות, אין רופאים ישראלים שיכולים לטוס לבצע את הבדיקות לפונדקאית שלנו. דמיינו שאת התינוק שלכם נושאת מישהי שאין לכם מושג מי היא, יש סגר, אסור לה לצאת להיבדק, שירותי רפואת הנשים בגאורגיה לא מהמתקדמים ואפילו מעבדה לבדיקת מי שפיר אין שם. אין מי שיבצע בדיקות US איכותיות, אין מי שיבצע דיקור מי שפיר. סיוט!
הלב שלך שוכב שם בעריסה
חודשיים לפני הלידה המתוכננת אנחנו טסים לגאורגיה בטיסת חילוץ מיוחדת. הלידה מתוכננת לתאריך 13.9.2020 בקיסרי מתוכנן. ביום חמישי 20.8.2020 אנחנו פוגשים לראשונה בצד השני של העיר את הפונדקאית שלנו ומצטרפים אליה לבדיקת US שגרתית. אני מחבקת אותה, מתרגשת ובוכה והיא קרה כמו קרח, נבוכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא לא מחבקת אותי בחזרה, מתביישת להסתכל לי בעיניים. היא לא מדברת אנגלית ואין לנו איך לתקשר. תודה לאלוהי הגוגל על גוגל טרנסלייט. אני שואלת אותה אם אכפת לה שגם תמר תיכנס לבדיקה והיא עונה שלא אכפת לה שגם אורן יצטרף. אין לתאר את ההתרגשות בחדר. אנחנו זוכים בפעם הראשונה לראות את האישה שמגדלת לנו את התינוק. לשמוע את הדופק שלו, לראות איך הוא בועט בבטן. רגעים שאני לא אשכח בחיים.
יומיים לאחר מכן, 21:30 בערב, אנחנו יושבים במסעדה. פתאום טלפון מאשת הקשר המקומית בסוכנות שלנו. "מזל טוב, התינוק שלכם נולד הרגע". רגע, מה?! יש עוד 3 שבועות עד הלידה המתוכננת. מסתבר שהתחילו צירים והפונדקאית הגיעה לבית היולדות, שם החליטו לנתח במקום. רצה הגורל והמסעדה שהיינו בה, הייתה מרוחקת 5 דקות נסיעה מבית החולים. אנחנו מודיעים לה שאנחנו קרובים ואנחנו נוסעים לבית היולדות. מזכירה לכם שמדובר בשעת לילה, בתקופת קורונה שגם ככה בקושי יש שעות ביקור ובמדינה סובייטית לשעבר, על כל הגינונים המשתמעים מכך. אנחנו מחליטים לנסוע בכל זאת. אני רוצה לראות שלא יכניסו אותי. למי שלא מכיר אותי, אני ג'ינג'ית עקשנית שתמיד משיגה את מה שהיא רוצה...
השומר בכניסה וצוות הקבלה בבית היולדות לא עמדו בהתרגשות שלי ואחרי בערך חצי שעה של תחנונים הכניסו אותנו לראות את התינוק שלנו. 9 שנים של ציפייה מתנקזות לרגע אחד בחדר פצפון, מאחורי חלון, שבו אנחנו רואים לראשונה את הילד שכל כך חיכינו לו. הוא שוכב שם לבד, עטוף כולו בשמיכה, בעריסה קטנה, פוקח עיניים ומסתכל עלינו. 3 גומות חן מקשטות לו את הפנים.
עוד 3 ימים עוברים כשהוא נמצא שם לבד, אסור לנו להחזיק אותו, לחבק אותו, להריח אותו. אנחנו מגיעים לבקר אותו בוקר וערב, כל פעם מרשים לנו לראות אותו ל-5 דקות בדיוק ואז פשוט סוגרים את הווילון. לא מעניין אף אחד שהלב שלך שוכב שם בעריסה. 3 ימים שבהם הדקות לא עוברות ואני רק מדמיינת את הרגע שאקבל אותו לידיים שלי. ביום שלישי בערב אנחנו סופסוף יכולים לשחרר אותו ולהתחיל להיות ההורים והמשפחה שלו. תם מסע אחד ומתחיל מסע חדש. הלב שלנו יכול להירגע, התינוק שכל כך חיכינו לו הגיע.