22 שנה עברו מאז הרצח המזעזע של קובי מנדל ויוסף אישרן במערה בנחל תקוע במאי 2001. אליענה ברנר, אחותו הקטנה של קובי זוכרת כל רגע. "ביום שלישי קובי ויוסף שהיו אז בכיתה ח', הבריזו מהלימודים. הם היו חברים מאוד טובים וירדו לטייל בנחל תקוע, ממש מאחורי הבית, זה היה מאוד טבעי ללכת לטייל שם, כל היישוב מסתובב בנחל הזה שהוא מקום יפהפה". אמנם הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, אך אליענה מספרת שבתקופה ההיא לא הייתה מניעה לרדת לשם, היום כבר יורדים לשם רק עם נשק.
"הם לא חזרו הביתה. לא חשבנו שמשהו קרה, הייתה הפגנה בירושלים באותו יום וחשבנו שאולי הם הבריזו מהלימודים ונסעו לשם. זו הייתה תקופה ללא טלפונים ניידים. אני זוכרת שאמרתי להורים שלי: 'הגיע הזמן להתקשר למשטרה'. אחד מהחברים אמר שיכול להיות שהם במערה בנחל תקוע כי הם תכננו שקבוצה גדולה תרד לשם כדי לאתר מקום למדורת ל"ג בעומר, בסוף רק יוסף וקובי ירדו. בשעות הערב פנינו למשטרה ובארבע בבוקר באו לספר לנו שמצאו אותם".
"אני לא אתן למחבלים להרוס את המשפחה שלנו"
הרצח של קובי מנדל ויוסף אישרן זעזע את המדינה כולה. ילדים בני 13 שנסקלו באכזריות בעודם בחיים כאשר הרוצחים מעולם לא נתפסו. "אבא שלי בעט בכיסא כשהוא שמע את הבשורה, אימא שלי התמוטטה ונפלה לרצפה ואבא שלי אמר לה: 'קומי יש לנו עוד שלושה ילדים, אני לא אתן למחבלים להרוס את שאר המשפחה שלנו', היה לו מאוד חשוב לא לתת למחבלים לנצח. מאותו רגע ובזמן השבעה הוא חשב איך הוא מנציח את קובי ומפיק טוב בעולם עם השם שלו".
אליענה מספרת כי לאחר שקובי נרצח היא הפסיקה לבכות כי לא רצתה להעמיס על הוריה ולהוסיף צער וכאב בחייהם. אימה, שרי התמודדה עם הכאב באמצעות כתיבה. שרי כתבה ספר בשם "חסדי הלב השבור" שמספר על השנה הראשונה של התמודדות שלה עם אובדן בנה. "בספר אימא שלי כתבה שיום אחד באתי אליה לחדר כשהיא בכתה וחיבקתי אותה, אמרתי לה שלא תדאג והכול יהיה בסדר, והיא אמרה לי: 'אני אימא שלך את לא אימא שלי', ואני אמרתי: 'אני אימא שלך', הרגשתי אישית שאני לא רוצה להכביד עליהם, אני רוצה שלכולם יהיה טוב ואני אעשה כל מה שאני יכולה, לא מרדתי והייתי ילדה טובה. רק אחרי הלידה הראשונה של הבן שלי זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי".
סת' ושרי מנדל, הוריו של קובי, עלו מארה"ב זמן קצר לפני הרצח, ומספר חודשים לאחר הטרגדיה הנוראה שפקדה אותם, תיעלו את הכאב לעשייה חברתית והקימו את קרן קובי מנדל. "הייתי בת 10 כשקובי נרצח. אני ואחים שלי היינו חוזרים הביתה ומספרים מה קרה לנו בבית הספר. אני זוכרת שסיפרתי להורים שלי שרבתי עם חברה ואמרתי לה שעדיין קשה לי כי זה היה רק חודש אחרי הרצח והיא אמרה 'זה לא תירוץ'. ההורים שלי החליטו להקים עמותה עבור משפחות שכולות שחוו אובדן. בעשור הראשון התמקדנו רק במשפחות שחוו אירוע טרור ממדרגה ראשונה. זה התחיל ממחנה קיץ לילדים שאיבדו אבא, אימא, אח או אחות, ולאט לאט זה גדל".
כיום קרן קובי מנדל פועלת במגוון רחב של תוכניות עבור משפחות שכולות – נפגעי טרור ושכול אזרחי. אליענה מספרת כי לאחר האינתיפאדה, מספר הילדים הנרצחים כתוצאה מפעולות טרור ירד והייתה אפשרות לפתוח את העמותה לכל סוגי השכול. "לנפגעי טרור יש תמיכה מהמדינה ולמשפחות של שכול אזרחי אין תמיכה ואין הרבה עמותות שמסייעות להן, אנחנו העמותה היחידה בארץ שמסייעת לכל סוגי השכול, גם מבחינת סיבת הפטירה, וגם לכל בני המשפחה, בין אם מדובר באלמנים, יתומים, אחים והורים שכולים. בעמותה שלנו 50 אחוז מהמשפחות השכולות הן מנפגעי פעולות איבה ו-50 אחוז משכול אזרחי".
הפעולות והתוכניות של קרן קובי מנדל, בין היתר, הן: מחנה קיץ בחנוכה ובפסח שבהם משתתפים כ-400-600 ילדים, קבוצות תמיכה לאלמנות ואימהות שכולות, לבוגרים, יתומים, ואבות שכולים, נופשונים וריטריטים לאימהות שכולות ואלמנות ועוד.
"אין מגבלת זמן על השכול"
"רוב הפעילויות מתחילות במעגל שיח, מפגש של הנאה - יצירת אמנות, בישול או אפייה ואחר כך מפגש סיכום. כל מפגש הוא מאוד עוצמתי כי ילדים לא ישבו על ספת פסיכולוג, הטיפול קורה כאן על הדרך. במחנה קיץ של שישה ימים, הם ישנים במקום וכשהם נכנסים לחדר, השאלה הראשונה היא 'מה אתה עושה פה?' - 'אבא שלי נפטר', ומייד הקשר נוצר, יש לא מעט מקרים בהם נשמר הקשר בין הילדים גם מעבר למחנות, לאורך כל השנה. כשהמשפחות השכולות נמצאות מחוץ לעולם השכול הן מסתירות את השכול ולא מספרות כדי שלא ירחמו עליהן, ופתאום מה שמסתירים בכל המקומות הופך להיות מה שמחבר בינינו וזה דבר מאוד עוצמתי", אומרת אליענה, ומוסיפה כי בנופשונים עבור האימהות השכולות והאלמנות הקונספט זהה – תרפיה והנאה. "יש פסיכודרמה, יוגה וריקוד וכל אישה מקבלת מסאז', תספורת ולק ג'ל, יש מעגל שיח והן ישנות שם. הן מחזיקות את כל העולם על הכתפיים וזה המקום שלהן להירגע, ולתת לנו לדאוג להן".
לדברי אליענה, עד לפני מספר שנים, אביה היה טס לארה"ב ומגייס שם כספים לפעילות העמותה, בשנים האחרונות החלו להעלות קמפיינים של גיוס המונים. "אנחנו פונים לציבור להיות חלק פעיל בעשייה שלנו לתרומה. אנחנו יודעים כמה הפעילות חשובה ומשמעותית לחוסן הנפשי של מאות משפחות, ויש לזה אפקט על כל עם ישראל".
למרבה הצער, מעגל המשפחות השכולות הולך וגדל מדי יום. אליענה מספרת, כי מתחילת השנה הנוכחית הצטרפו 120 משפחות חדשות לעמותה. "ברוב המקרים הם פונים אלינו, יש הרבה קבוצות של משפחות שכולות בפייסבוק, ששם מעדכנים על הפעילות שלנו. אנחנו משתדלים להכניס את כל מי שיכול להגיע וממש צריכים השנה את התרומות כי לצערנו גם המצב במדינה גורם לעוד משפחות להצטרף. בשנה שעברה היו 300 ילדים והשנה 500. בשנתיים האחרונות הכפלנו את עצמנו, ועם הפעילות צריך להגדיל את המימון. יש משפחות שהילדים מגיעים בכיתה א' וממשיכים איתנו עד י"ב, אחר כך נהיים מדריכים ורכזים. אין מגבלת זמן על השכול. ממרום 22 שנה של שכול, אני יכולה להעיד שכל שנה זה אחרת, אבל זה לא דבר שנעלם. כל שנה שעוברת את חושבת מה היה יכול להיות, הכאב לא נעלם".