כשאתה עובד מספיק זמן כפסיכיאטר, נדמה לך שכבר שמעת הכול, אבל הנה, החיים מפתיעים.

גם אני קראתי בתדהמה את הידיעה על הילדה שלא הוזמנה ליום ההולדת, כי הביאה מתנה שעלותה "רק חמישים שקלים". גם אני קראתי בהמשך, עם מועקה, את תמליל הודעות הטקסט המלא בין האימהות. התמליל מסתובב לו ברשת, כאילו הוא פרודיה על החיים, ולא החיים עצמם, ומוביל לשאלה האלמותית "האם אדם נולד רע, או שהוא הופך לרע, כתוצר של נסיבות חייו?". האם הורות הופכת לרעילה מתחילתה, או שהיא נהיית רעילה תוך כדי תנועה? אולי כדאי שננסה להבין.

היום (ד'), כבר החלו לעלות תהיות וספקות לגבי אמינותו של הסיפור כולו. אבל גם יתברר שמדובר באחד מסיפורי הפייק ניוז המסעירים של השנה, יש מסקנות חשובות שעולות מן הסיפור, ומן התגובה הכללית אליו.

כבר שנים מסתובבת ברחבי ישראל ביקורת על טרנד מסיבות ה"בת מיצווש", שאיבדו כל קשר למציאות, ושמכניסות את ההורים להוצאות כספיות עצומות, שלא כל משפחה יודעת לעמוד בהן.

ההבדל בין האירועים ההם לאירוע הנוכחי (שוב, במידה ומאמינים שהוא נכון) היא עזות המצח בה הדברים נאמרים בלי להתבלבל ובלי להתנצל. לא עוד הלבנה של הדברים, לא עוד רכילות שקטה במפגשי הורים, אלא אמירות בוטות, ומתועדות, שלא משאירות מקום לספק או לכפרה.

לכתבות נוספות במדור הורים >>

אני מניח שניתן לפתור את זה באמירה מתיימרת כלשהי על האם, מארגנת יום ההולדת, ערכיה וסגנונה. אך הדבר יקל בעיניי עם החברה הישראלית, יסיר מאיתנו את האחריות לתקן, וימנע את הדיון על תהליך השחיקה הערכית שהנפש שלנו עוברת. דיון שצריך להתנהל גם אם נגלה שאין כלל אם כזו. כולנו מרגישים שהילדים שלנו הם הכי טובים, הכי חשובים, והכי יפים. אך מה גורם לנו לחשוב שמותר שזה יבוא על חשבון ילדו של האחר?  

מתרחשים כאן שלושה תהליכים נפשיים חשובים, שחשוב להאיר עליהם את הפנס:

  1. אנחנו שחוקים ועייפים

    אמירה מוכרת היא ש"חברה נמדדת באופן בו היא מתייחסת לחלשים שבה". ברגע שיש לנו "רזרבות" של משאבים, אנחנו יודעים להיות נדיבים, לתת משלנו לאחר, לא לצפות מהאחר להחזיר לנו באותו המטבע. פשוט כי יש לנו הרבה מזה, אז למה לא? כשאנחנו עסוקים ב"לשרוד", כשאנחנו מתקשים, כשאנחנו בחוסר וודאות לגבי העתיד, לגבי העולם, לגבי עצמנו בתוכו – הקמצנות הרגשית תופסת מקום הרבה יותר מרכזי בקיומנו, ומובילה להתנהגויות קיצון (שאולי לא היינו מאפשרים לעצמנו במצב רגיל).

  2. הצורך "לפצות"

    אנחנו הורים גרועים, כי אנחנו הורים לא קשובים. אנחנו עובדים יותר מפעם, אנחנו נוכחים פחות. גם כשאנחנו עם הילד, אנחנו בתוך הנייד. מתעדכנים, מעדכנים, מזינים את המוח הצמא שלנו בגירויים נוספים. כולנו מבינים שזה רע, כולנו מבינים שלילד מגיע יותר, אך כולנו מכורים, או מחויבים, לקצב ולמידע שממשיך לזרום. לכן, מגיעה אשמה, וכשמגיעה אשמה מגיעים פתרונות מהירים להפגת האשמה, להלן – מסיבה בשווי של "9500 שקל, ללא כיבוד להורים".

    אירועי המלחמה והטבח, הדגישו את הצורך לפצות יותר, אנחנו מאפשרים יותר, אנחנו מגבילים פחות. גם את עצמנו, אך גם את ילדנו. כי מי יודע, מה יביא אתו מחר?

    אנו רואים את זה בקליניקה שלנו כל הזמן, אנחנו משקפים את זה למטופלינו, וגם לעצמנו. אך לפעמים, הדחף הזה חזק מכל היגיון בריא, והמודעות להרסנות שלו קטנה מדי.

  3. הבלבול הנוכחי סביב ההגדרה של "מה הוא כוח, ולמי יש אותו?"

    לא יעזור כלום, בישראל 2024 קל להיות גיבור מקלדת. לא צריך להסתכל לאף אחד "בלבן של העיניים", והתחושה האוטומטית היא שכל התוקפנות הזו היא וירטואלית, ושאין מהצד השני ילדה קטנה שיושבת ובוכה.

    מעבר לזה, הרבה יותר קל להיות בריון מקלדת, כשאין שום השלכות למעשיך.

    אחת מהגדרותיה המילוניות של המילה "כוח", היא היכולת להפעיל שליטה, השפעה, או סמכות על אדם אחר, במטרה לשנות את התנהגותו. היות ורובנו איבדנו את אמוננו בכוחה של הממשלה, המדינה, בתי המשפט, הצבא, מערכת החינוך וכד׳ (תמחקו את המיותר, כל אחד לפי תפיסת עולמו), ויש תחושה שאין לאף אחד יותר סמכות כלשהי (או רצון) לשום דבר, מאוד קל לדמיין שאין כאן שום "כוח", העשוי להעניש אותנו על התנהגות שאיננה מותאמת לנורמות המקובלות של החברה. אפשר אפילו לדמיין, שהכוח הוא בידינו, ולאיים בתביעה על מי שמבקר את הדרך הבריונית והשגויה בה התנהגנו.

אז מה עושים?

קודם כל לא מוותרים על אף אחד, כי בכך בעצם, נוותר על עצמנו. אנחנו נעטוף את מי שנפגע בחיבוק גדול ואוהב, ונתקף את שהוא עבר, ואת האחריות שלנו למנוע מזה להישנות ("זה לא אשמתך שלא הוזמנת למסיבה, את אהובה. זו תקלה גדולה של מבוגרים, ואנחנו נדאג שתוזמני לכל המסיבות הבאות"). ולא פחות חשוב, עוטפים את הפוגע בגבולות, שגם זה חיבוק, וגם זה נעשה מתוך אכפתיות ואהבה. גבולות מאפשרות בהירות, ובהירות מאפשרת ערכים ישראלים. וערכים, זה מה שהופך את המדינה הזו, והחברה הזו, למשהו ששווה להילחם עליו ולמות בשבילו. והכול מתחיל, ונגמר, במסיבת יום הולדת של ילדה קטנה.

ד"ר אילן וולקוב הוא פסיכיאטר מומחה ומנהל רפואי ב-MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם