ציונים ומשמעותם: מהו תפקיד ההורים בתהליך הערכת הילדים בבית הספר?

דני הוא תלמיד בכיתה י' בבית ספר במרכז הארץ, תלמיד מצטיין, ובייחוד במתמטיקה. לאחרונה, דני חווה קשיים חברתיים בבית הספר ולכן רמת הריכוז שלו בלימודים ירדה באופן משמעותי. בשני המבחנים האחרונים במתמטיקה דני קיבל ציון 50. הוריו של דני יזמו שיחה עם רינה המורה למתמטיקה, טרם החלוקה למגמות לבגרות. בשיחה, הוריו של דני ניסו להבין כיצד המורה מפרשת ומבינה את כישלונו במבחנים. בעוד שההורים ראו בציון נכשל זה בשני המבחנים אירוע חד פעמי שאינו מעיד על יכולותיו הגבוהות של בנם, הרי שעבור המורה המבחנים האלה היוו מדד להחלטה לגבי שיבוץ למגמות ויחידות הלימוד שייקבעו להמשך.

בדומה לסיפורו של דני, אנו כהורים נפגשים יומיום עם סיטואציות דומות בהן ילדינו מוערכים ונמדדים בבית הספר. הציונים שלהם מהווים לא פעם קריטריון או מדד להחלטות משמעותיות לגבי עתידם. מדובר באירועי הערכה שהם לרוב חד פעמיים ובעלי הכרעה להמשך הדרך הלימודית, למשל מבחן לקראת שיבוץ להקבצות (לרוב במתמטיקה ובאנגלית), שיבוץ למגמות לימוד, מבחני בגרות, מבחנים לקראת גיוס לצבא. אירועי הערכה  אלה אינם מביאים בחשבון נסיבות חיצוניות שעלולות להשפיע על הערכה, כגון גירושי הורים, קשיים כלכליים בבית, מצבי בריונות, חרם ואלימות שחווים הילדים, הסתגלות לדרכי הוראה שאינן מותאמות לילד, הסתגלות לדרכי הערכה מסוימות (למשל, ילד שרגיל להיבחן באמצעות שאלות פתוחות ומקבל לראשונה מבחן עם שאלות רב-ברירה). כל אלה כמובן עשויים להשפיע על הישגי הילדים שלנו, וכמובן גם על דימויים העצמי, והיכולת שלהם או הרצון שלהם להשתפר.

שני צדדים למטבע

מכאן עולה השאלה, האם המערכת לוקחת חלק בהסללת התלמיד בעצם היותה מודדת אותו, על פי סרגל שלא בהכרח מותאם ליכולותיו וכישוריו האישיים? מה הסיכוי של ילד ששובץ להקבצה נמוכה להגיע לרמת יחידת לימוד גבוהה בהמשך לימודיו ומה בית הספר עושה כדי להבטיח את המוטיבציה שלו להמשיך להתקדם ואת האפשרות שלו להמשיך להתקדם, תוך השארת מלוא האפשרויות בפניו?

תפקידנו כהורים לשמור על תחושת המסוגלות העצמית של הילד, כלומר להבהיר לו את אמונתנו ביכולותיו ובכישוריו להצליח. כדי שנוכל זאת, עלינו לבחון  בתוך עצמנו את הסוגיות הבאות: כיצד אנו מעריכים את ילדנו? מהם המרכיבים הלא מודעים שמשפיעים על הערכתנו את הילדים שלנו? האם הערכה של הילד היא סוג של סרגל מדידה שבאמצעותו אנו מעריכים את עצמנו (כלומר, ציון גבוה של ילד במבחן מהווה ציון גבוה שלנו בתפקיד ההורי שלנו, וכך בהתאמה גם לגבי ציון נמוך). אנו כהורים צריכים לקחת בחשבון שישנם מרכיבים לא מודעים, שמקורם בחוויות ילדות שלנו, ואנו משליכים אותם על הילדים שלנו. למשל, אם ישנו מקצוע מסוים בו הצלחנו או נכשלנו, אנו בונים מערכת ציפיות בהתאם לכך עבור הילדים שלנו. וכך ניתן לשמוע הורים אומרים: "מה זאת אומרת קיבלת 60 במתמטיקה, אני בגילך הייתי מצטיין במתמטיקה בכל השכבה שלי בבית הספר".

מצד אחד, תפקידנו כהורים לשקף נאמנה לילד את הציונים שלו במקצועות השונים ואת הישגיו, אך מצד שני עלינו לנסות להגביר את המסוגלות העצמית שלו, להתבונן על נקודות החוזק שלו והנקודות הדרושות שיפור, כך שגם יוכל ללמוד ולהשתפר. ובכך מדובר בפרדוקס. זאת משום שהערכה אינה אבסולוטית, אנו, בני האדם, נותנים משמעות למספרים ולפרשנות שלהם לאור הרקע האישי שלנו, הרקע התרבותי והחברתי שלנו וחוויות העבר שעיצבו את תפיסותינו ועמדותינו לגבי הערכה. יש לקחת בחשבון, שבעבר אנו כילדים בעברנו עברנו תהליך חיברות בכל הקשור להערכה, ועתה כהורים אנו לוקחים חלק בתפקיד מרכזי בתהליך החיברות של הילד בדרך שהוא תופס את ההערכה ומעריך את עצמו. בהקשר הזה, חשוב לבחון את הדרך בה אנו מנתחים ומפרשים ציון גבוה או נמוך במשימת הערכה (מבחן, עבודה, פרויקט וכו'). למשל, התייחסותנו למשך זמן ההכנה וההשקעה של הילד לקראת משימת ההערכה. האם אנו חושבים שהילד נערך והתכונן כראוי למבחן? והאם אנו תולים את הציון הגבוה שלו או הנמוך בגורם זה כגורם יחיד? או שאנו בהתייחסותנו לנושא זה משקללים את סך כל המרכיבים והנסיבות שהביאו לדעתנו לציון שהילד קיבל במשימת ההערכה? האם הדרך בה אנו מתייחסים להשקעה של הילד במשימת ההערכה משקפת עבורנו ניבוי של איך הילד ישקיע אחר כך בהמשך החיים במשימות הערכה נוספות וייחוס תכונות אופי בהתאם לכך (תפיסתנו את הילד כחרוץ או עצלן).

מכאן עולה החשיבות להבנת כלים ומיומנויות יעילים שכל אחד מאתנו יכול לאמץ בביתו עם ילדיו:

1. שיחה משותפת עם הילד על ציונים ומשמעותם:
   שיחה כללית, לא בהקשר של משימת הערכה ספציפית בה נשוחח עם הילד כיצד הוא מעריך את עצמו, כיצד הוא מעריך את היכולות שלו, את החוזקות שלו, את הכישורים שהוא היה רוצה להשתפר בהם, וכיצד הוא בונה לעצמו את הדרך לבצע זאת. חשוב לדבר עם הילד איך הוא מקבל ביקורת, כך שניתן ללמוד ממנה ולהתקדם ממנה, שהרי הערכה שמופנית אל הילד היא סוג של משוב שניתן על הילד ויכולותיו. חשוב גם לשוחח עם הילד על המשמעות החברתית של הציונים, האם המעמד החברתי שלי מושפע מהציונים שלי, כיצד להתייחס כאשר בכיתה מתחילה תופעת "השוואת ציונים" והכנה לקראת סיטואציות דומות כאלה שעלולות להתעורר סביב משימות הערכה בבית הספר. למשל, במקרה של דני שהובא כאן, הוריו של דני ייזמו עמו שיחה משותפת לגבי ציונים ומשמעותם, ללא התייחסות ספציפית לציון נכשל במבחן במתמטיקה.
   
   
2. שיחה עם הילד לפני משימת הערכה:
   

   

   תיאום ציפיות עם הילד לגבי ההכנות הנדרשות למשימה, תכנון זמן וקביעת יעדים בנקודות זמן שונות, כולל משך הכנה, והאם המשאבים שהוא מעריך שיש ברשותו לצורך הכנת המשימה ואילו משאבים הוא מעריך שהוא צריך. בנקודה זו עלינו להיות קשובים לילד, ולהיות שותפים באיתור המשאבים. במקרה של דני, לקראת המבחן הבא במתמטיקה, בטווח זמן סביר, נשוחח עם דני על ציפיותיו מהמבחן, כיצד הוא מעריך את המסוגלות שלו ללמוד לקראת המבחן ומהם הדברים שהוא חושב שיכולים לעזור לו ללמוד למבחן.
   
   
3. שיחה עם הילד לאחר קבלת הציון של המשימה:
   האם הילד שבע רצון מהציון והערכת המורה שקיבל על המשימה, האם הציון משקף לדעתו את היכולות שלו, מה הוא יכול ללמוד מההערכה שהוא קיבל ואיך הוא יכול להשתפר מכאן הלאה. במקרה של דני, נשוחח עמו על הציון שקיבל, נוכל לשוחח עמו על הגורמים שהשפיעו על הציון שלו, ועל האפשרויות שלו להשתפר ולהתקדם.

לסיכום, ציונים והערכה שזורים בחיינו בנקודות זמן שונות. תפקידנו כהורים לסייע לילדים שלנו להבין את המשמעויות של תהליך הערכה והציונים שהם מקבלים. עלינו לקחת בחשבון השפעות אישיות, תרבותיות וחברתיות שעיצבו את השקפת עולמנו לגבי הערכה וציונים ושיעצבו את השקפת עולמם של הילדים שלנו. באמצעות שיחות יזומות ומתוכננות, פתיחות ותקשורת ישירה עם הילדים שלנו, אנו יכולים לתרום משמעותית לתחושת המסוגלות שלהם והמוטיבציה שלהם להשתפר ולהתקדם.

הכותבות הינן מהחוג לחינוך וחברה, הקריה האקדמית אונו