הילדה הסתכלה ואמרה: "סתום את הפה יא רוסי מסריח"

התפוצצה לי סדנה.

אחרי 17 שנים של סדנאות במערכת החינוך, בפעם הראשונה בחיי עזבתי סדנה באמצע. לפני הסדנה המחנכת הזהירה אותי ואמרה שהיא עוזבת את בית ספר בגלל הילדים האלו, שהם שברו אותה.

בדרך כלל זה הדלק שלי, ילדים שאומרים לי עליהם שאין מצב שישחררו את הציניות המשתקת. אליהם אני בא הכי חשוף וזה תמיד עובד. בסוף הם נפתחים ומתרגשים ונזכרים שאפשר גם להיות טובים אחד לשנייה.

אבל זה לא מה שקרה שם. המורה ישבה רחוקה מהם, חבולה מהמציאות, ואני, לא משנה מה ניסיתי, הילדים האלו המשיכו להיות רעים אחד לשני. רוע של אדישות, אדישות מפחידה שמותר בה הכול, גם לרמוס לחלוטין אדם בפה מלא ואז לעשות את זה שוב ושוב.

עד עכשיו צרובה לי תמונה של ילדה מסתכלת על ילד שפוף שהעז לדבר וזרקה לכיוונו: "סתום את הפה יא רוסי מסריח". רק כיתה ז׳ והילדים האלו התרגלו לזה שמותר להגיד הכל, ישר, מכאיב, רומס. אף אחד לא מרים גבה כי זה קורה כל כמה דקות, או שניות, פחד אלוהים - והם מתעלמים ממני, כל הטריקים בעולם - והם בשלהם, אדישים לחלוטין למפגש עם אדם אחר.

ואז לראשונה בחיי, יצאתי באמצע סדנה. עד היום אני כואב שגם אני ויתרתי עליהם, אבל לא יכולתי - הרגשתי בגוף כמה מסוכן שם, הפחיד אותי להיות בחדר עם קבוצה של ילדים, שנראה שהפסיקו להרגיש אמפתיה, שאין להם יכולת לראות אנושיות או פגיעות. הם היו רדומים, אדישים ורעים.

מעטים שהיה להם אכפת

יצאתי משם וידעתי שזו האווירה החברתית שבגללה ילדים יכולים להתאבד.

לפני שבוע, אלרועי בן שבת ז"ל, ילד בן 13 מרעננה, התאבד. סיים את חייו והשאיר כל-כך הרבה מאיתנו עצובים והמומים. זה לא קרה באותו בית ספר, אבל זו בדיוק אותה תופעה.

מחיקת אישיות, התעללות רגשית, נפשית ופיזית, הצקות אין סופיות והשפלות על בסיס קבוע. זה לא יוצא לי מהראש. הסיבה שמרחבים בהם נעלמה האמפתיה כל כך מפחידים אותי. זה כי כשאין אמפתיה - מותר הכל - וזה מסוכן עד כדי מוות.

כשהייתי בכיתה ה׳ הושיבו אותנו בבית ספר והראו לנו סרטון על חבורה של ילדים שהתעללו בילד עד כדי כך, שהוא הפסיק לתפקד לחלוטין ונשאר בבית חודשים. ראיינו את אמא שלו בפנים מוסתרות וסיפרו על כל ההתעללות שהוא עבר. כל הגוף שלי התכווץ כי הרגשתי שזה יכול לקרות גם לי. ידעתי שההצקות שחוויתי לא רחוקות ממה שעשו לילד הזה, אז אני מכיר את התחושה של הסכנה בגוף. זה יכול לקרות בכל מקום שבו אווירה אלימה הופכת להרגל.

אני חושב שמה שהציל אותי פעם אחר פעם זה שהיו כמה מבוגרים שהיה להם אכפת, מעטים - או מעטות יותר נכון, לצד רוב שבכלל לא ראה מה קורה לי.

אז אני רוצה לצעוק רגע - ואנסה לעשות את זה בחמלה, כי ממש קשה להיות בתוך המערכת הזאת שיש בה מעט מאוד חינוך.

אני יודע שמשרד החינוך מנותק. אני יודע שהדרישות מנותקות והמדדים שנחשבים יוצרים לחץ אין סופי. אבל אני מבקש מכם – תמרדו. תספיקו פחות חומר. הם גם ככה שוכחים את הכל. תעשו קבוצות קטנות, מעגלי שיחה, ספרו להם על הקשיים שלכם - תהיו דוגמא חיה לפגיעות אמיצה.

אני יודע שמשרד החינוך מנותק. אני יודע שהדרישות מנותקות והמדדים שנחשבים יוצרים לחץ אין סופי. אבל אני מבקש מכם – תמרדו

חכו לידם מספיק זמן עד שהם ישתפו אתכם בקשיים שלהם. תפגשו איתם לאחד על אחד, שלוש פעמים בשנה לפחות, זה יותר חשוב מהציון הכולל של בית ספר שלכם, באיזה דירוג שנמצא באיזה טבלה שלא מעניינת אף אחד.

תזכרו במה באתם לעשות. הרבה פעמים אתם התחנה האחרונה של הילדים האלו, לפני חיים מלאי ניתוק. תקפידו להכיר אותם, תקפידו להזכיר להם, שכשקשה להם הם לא צריכים להישאר לבד. תקפידו לאפשר להם לדבר על איך הם מרגישים ביחד ומה יאפשר להם להרגיש טוב יותר. תשאלו את עצמכם האם הלב שלהם מוגן, הגוף שלהם מוגן והנפש שלהם מוגנת ותגידו להם שזו המטרה שלכם. תגידו שהלימודים חשובים אבל איך כל אחד ואחת מהם מרגישים זה הרבה יותר חשוב. תפסיקו להתעסק באובססיביות בלגרום לילדים להיות ממושמעים ותתעסקו הרבה יותר בלפגוש אותם.

תסרבו לקיים את השיעור המגוחך שנקרא כישורי חיים, כי הוא ממחיש את עומק ההזיה של כמה רוב מה שתלמידים לומדים אינו קשור לחיים, אין בו חיים, הוא מנתק אותם. הם לומדים להתנתק מעצמם, כששאר החיים שלהם גם ככה מנותקים ומחוברים לטיקטוק - שם יש להם פיד אלים שמותאם להם אישית, כי שנאה וכעס הם הדבר שמושך הכי הרבה לייקים.

אל תגידו "זה החינוך בבית"

אם אתם מרגישים בבטן שהילדים שאתם פוגשים הפסיקו לראות אלו את אלו. אם אתם מרגישים בבטן שהכיתה שלכם היא מרחב לא בטוח, לא לכם ולא להם - תעצרו הכל ותשקיעו רק בזה.

אם אפשר, וותרו על להניח את האחריות על ההורים עם משפט כמו "אין מה לעשות ככה זה החינוך בבית". זה נכון שזה החינוך או אי החינוך בבית -  אבל האמת היא שיש מה לעשות.

שחררו את התקווה שהחינוך בבית ישתנה, הוא לא ישתנה. הבית הוא לא מערכת, אין עליו בקרה, אין שיטה, או הכשרה.

לפעמים מול מציאות קשה בבית ובבית ספר, כל מה שנשאר לילדים האלו זה מבוגר.ת אחד, שמתעקש לדעת מה שלומם באמת. דמות אחת יציבה ואכפתית יכולה לשנות הכל. גם אם הם לא מראים את זה, זה משנה להם את החיים, לפעמים גם מציל להם את החיים.

יש בתי ספר שרואים ילדים. אני רואה את זה. זה בקטנות. במפגשים של התלמידים עם המורים. באיזה "אפשר חיבוק". בצחוקים, במורה שרצה אחרי תלמידה שהתחילה לבכות.

חינוך בעידן משוגע כזה חייב להיות מבוסס מערכות יחסים. חייבים לעבוד בחשיפתו של הלב ויצירה של סביבה בטוחה. לאפשר לאנשים להתגלות ולשתף במה עובר עליהם. על בסיס יום יומי. רק ככה מתאפשרת אמפתיה.

חייבים להפסיק להתייחס לציניות ובריונות סמויה, כתופעות זניחות ולהקדיש מלא זמן בעבודת עומק על יצירת קשרים משמעותיים, בין כל מי שמגיע כל יום לבית ספר.

זה - מרכז החינוך. אל תוותרו עליו. את כל השאר הם יכולים ללמוד מהאינטרנט.

על כל ילד כזה שמתאבד, יש עוד כמה ילדים שכמעט מתאבדים. זה תמיד מתחת לאף, ממש ברגע זה יש לזה שמות כמו חרם, ובריונות. אבל בפועל זה לב נמחץ, עשרות אלפי פעמים, באווירה של סכנה, פחד ואובדן אנושיות ואמפתיה.

טיפ קטן ואחרון לסיום - בין אם אתם הורים, מורות, מדריכים - תמיד תגיבו.

כשאתם שומעים שמקטינים, מעליבים, מכווצים מישהו או מישהי-  תמיד תגיבו - אל תחנכו למשמעת, אל תענישו, אל תאשימו. תגיבו מתוך האנושיות שלכם - תראו ששמתם לב ושכאב לכם לשמוע. אפשר במבט מתפלא או לשים יד על הלב, או תשאלו "למה ככה" או אפילו רק קשר עין לרגע - כל מחווה שתראה שזה לא עובר לידכם ושאתם לא בטוב עם מה שקרה. זה לא דורש הרבה - וזה משפיע המון. מי ייתן ונעשה כל מה שאפשר כדי להזכיר לכל מי שסביבנו כמה הנפש האנושית היא דבר עדין ושברירי.

אסף שנהב הוא אמן מילים ומנחה סדנאות להגברת אמפתיה בקרב בני נוער