לפני שבע שנים, בעלי ואני הגשמנו חלום שחלמנו עוד לפני שהתחתנו - להיות משפחת אומנה. מאז הבית שלנו גדל והפך לבית גם עבור נגה (שם בדוי), ילדה מיוחדת שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו.
הרעיון של אומנה תמיד היה שם, צומח ומתבשל בלבבות שלנו. תמיד ידענו שאחרי שנביא ילדים משלנו, נרצה להעניק בית חם ואוהב גם לילד שאין לו. החלום הזה קיבל חיים כשנתקלנו בפרסום של מכון "סאמיט". אמרנו לעצמנו, "יאללה, בואו נתחיל את התהליך". לא ידענו איך בדיוק זה ייראה, אבל הרגשנו שזה הצעד הנכון עבורנו.
נגה הגיעה אלינו כשהייתה בת ארבע, ילדה מתוקה ושובבה ששבתה את לבנו מיד. עם הזמן שמנו לב לקשיים מסוימים בהבנת סיטואציות חברתיות, ולאט לאט הבנו שמשהו לא כשורה. אחרי שנים של התראות ובדיקות, האבחנות התחילו להתבהר, והגענו להבנה שלנגה שלנו יש עיכוב התפתחותי ושפתי. זה שינה את כל מה שידענו או חשבנו על הורות מצד אחד, וגם הקלה כשיכולנו להבין את שורש הקשיים התקשורתיים שהיו לה. מצד שני, זו היתה רק ההתחלה - התחלה של תהליך למידה עבור כולנו, שבו היינו צריכים להמציא מחדש את ההתנהלות בבית.
נגה שינתה את חיינו ב-180 מעלות. הקשר שלה עם האחיות הביולוגיות היה ועודנו מורכב. יש רגעים של חיבור מדהים ואהבה עצומה, ויש רגעים של תסכול וקושי. עבורנו זה אומר ללמוד כל יום איך לתמוך בה, איך להכין אותה לחיים, ואיך ליצור עבורה סביבה שתאפשר לה לצמוח ולהיות היא - למרות המגבלות.
לא קל להיות משפחת אומנה, ואני לא אומרת את זה כדי להפחיד. זו אהבה אחרת - לא פחותה, אבל שונה. יש רגעים של אושר בלתי נתפס: כשאת רואה אותה מצליחה בבית הספר, צוחקת עם חברות, או קוראת לנו אמא ואבא. אבל יש גם רגעים של תסכול עמוק, כשקשה להסביר לה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם. היא מתקשה להבין סיטואציות חברתיות ואת הקשר שבין מעשים לתוצאות, וזה מציב בפנינו אתגרים לא פשוטים. ההתמודדות הזאת דורשת סבלנות אינסופית, גמישות, ולמידה בלתי פוסקת. ועדיין, למרות כל הקושי, יש משהו בלתי ניתן לתיאור בכוח שלה וביכולת שלה לשמח אותנו.
בנקודות הקושי מכון סאמיט, בפיקוח וליווי משרד הרווחה, היו שם בשבילנו. מהרגע הראשון הם ליוו אותנו. התהליך להיות משפחת אומנה לא היה קל או קצר, אבל הם עשו אותו ברור ומובנה. הם עזרו לנו להבין מה נדרש מאיתנו, נתנו לנו כלים להתמודד עם האתגרים, ותמיד היו שם כדי להקשיב, לייעץ ולהרגיע כשצריך. גם היום, אחרי שבע שנים, אנחנו יודעים שאם נצטרך עזרה או עצה - יש לנו למי לפנות.
כשאני חושבת על המסע הזה, אני מבינה כמה הוא מעצב את כולנו. אני לא אותה אמא שהייתי לפני שבע שנים. למדתי על עצמי, על הכוח שיש באהבה, על המשמעות של נתינה ללא תנאי. ראיתי את הבנות שלי לומדות מה זו חמלה, איך לתת מעצמן ואיך להכיל.
אבל זה לא רק אנחנו שנותנים לה. היא נותנת לנו לא פחות. היא מלמדת אותנו פרופורציות, אופטימיות, והתעקשות על הדברים הקטנים שהופכים את החיים לגדולים. היא מזכירה לנו שאפשר לצחוק גם כשקשה, ושאפשר לאהוב גם כשלא הכל מושלם.
אני יודעת שלא כל אחד יכול או מתאים להיות משפחת אומנה, אבל אני מאמינה שזו שליחות. לא כל אחד יכול לפתוח את הבית, אבל אולי הוא יכול לפתוח את הלב ולהיות חלק מתמיכה בקהילה שמקדמת את המודעות לנושא. כל ילד ראוי לבית, לאהבה, ולמשפחה שתראה אותו - באמת תראה אותו.
כשאני מסתכלת עליה היום, על הדרך שעשינו יחד, אני יודעת שזה היה שווה כל רגע. הבית שלנו אולי לא מושלם, אבל הוא מלא באהבה, תקווה, ונכונות להתמודד עם כל מה שיבוא. מבחינתי זו המהות של משפחת אומנה.
"זוהי זכות בסיסית של כל ילד וילדה לגדול בסביבה תומכת ואוהבת. משפחות אומנה מספקות לילדים סביבה טובה ובטוחה לה הם זקוקים כדי להתפתח ולגדול", אומרת אירית חן, אחראית אומנת מוגבלויות במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "משרד הרווחה וביטחון חברתי רואה בגיוס משפחות אומנה מטרה חשובה מאוד ואנו פועלים לאורך השנה כל השנה כדי שלא יישאר ילד אחד ללא בית חם. המשרד מכיר בצורך במשפחות אומנה שיעניקו סביבה ביתית חמה ומקדמת לילדים עם עיכובים התפתחותיים. כל משפחת אומנה מקבלת מעטפת של לווי מקצועי והחזר הוצאות הטיפול בילד. אנו קוראים למשפחות לפתוח את לבן וביתן ולהצטרף למערך משפחות האומנה. זוהי הזדמנות להעניק בית חם ואוהב לילדים הזקוקים לכך, ולהיות שותפים במסע המרגש".