לפני שנים רבות הייתי מורה לאזרחות בתיכון. השיעור הראשון בשנה נפתח תמיד במגילת העצמאות, שצילום מוכר שלה היה תלוי אז על הקיר ברוב בתי הספר. קשה היה להעביר את גודל הרגע, את העוצמה ההיסטורית של המסמך הזה, לתלמידים שרק רצו לעבור את הבגרות בשלום, אבל בכל פעם כשהגענו לפסקה שעוסקת בדמותה של מדינת ישראל, הייתה משתררת בחדר הכיתה תחושה ברורה שאף אחד לא נשאר אדיש, ובטח שלא היה מי שיבטל או יתנגד לאמת ההומניסטית והדמוקרטית שבקעה מתוכה.
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
"מעט החינוך הזה שעוד קיים"
השנים הרבות שחלפו מאז, יצרו וחידדו מציאות אחרת: יותר ויותר נראה כי הרגע הזה, שבו התאחדו אזרחי העתיד (גם אם ברור ונכון שרק היהודים שבהם) סביב רעיון הקמת המדינה והצביון שתישא – הוא רגע היסטורי שלא יחזור. ההבדלים העצומים בהשקפות העולם ובאורחות החיים של הקבוצות שחיות היום במדינת ישראל, הבדלים שנוגעים כמעט בכל מה שבאמת חשוב לכל אדם באשר הוא אדם – הפכו לעול עצום וקרעו בנו קרע עמוק כל כך, שנראה שכבר איננו מסוגלים להבין שללא הסכמה על אותם עקרונות החירות הצדק והשלום שמניחה מגילת העצמאות, לאור חזונם של נביאי ישראל, ובלי השענות עליהם – לא נוכל עוד לנהל בינינו שיחה משותפת על דמותה של מדינת ישראל, ובוודאי שלא נוכל ליישם את מסקנותיו של השיח הזה לטובת ההווה של כולנו ודור העתיד של ילדינו.
חלק מהפערים שנפערו מונחים לפתחה של מערכת החינוך הישראלית ומחכים לה שתפעל לצמצומם. שנים רבות מזניחה המדינה את החינוך האזרחי בישראל. חינוך שמטרתו להניח יסודות של הבנת הערכים הדמוקרטיים המהותיים, לייצר נכונות לחיים משותפים ולגדל דורות של אזרחים ואזרחיות בעלי חשיבה ביקורתית ואוריינות של צריכת מידע אמין, כזה שחיוני לגיבוש עמדה מושכלת. חינוך שבכוחו להעמיד דורות של אזרחים ואזרחיות פעילים ומודעים לכוחם הדמוקרטי. מעט החינוך הזה שעוד קיים, רובו ככולו מגולם במקצוע האזרחות, הפך זה מכבר לשדה קרב על הערכים המונחים בבסיסו.
"לא ירחק היום עד שמגילת העצמאות תיגנז"
במקום שהחינוך האזרחי ייצר בסיס משותף בין אזרחי המדינה, יש לו מניות בהעמקת הקרע ביניהם. בקבוצות הנהנות מאוטונומיה חינוכית – החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי, החינוך הפך שמרני ודתי, אידיאולוגי מכף רגל ועד ראש ואינדוקטריני בכל נים ונים, והתרחק מחינוך לדמוקרטיה ומהבסיס המשותף של מגילת העצמאות.
גם בחינוך הממלכתי הצטמצם העיסוק בחינוך אזרחי, כפי שמצביעים מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות, מתוך חשש והימנעות של מרבית אנשי החינוך מלעסוק בנושאים שהפכו ל"שנויים במחלוקת", ולא בכדי. אירועים מהדהדים שהפכו סימבוליים, כמו פיטורי מורים שהביעו דעה ליברלית בכיתה; מחסור בולט בתקציבים; היעדר הכשרה ראויה בתחומים אלה – כל אלה מרחיקים את החינוך האזרחי מכותלי בתי הספר של החינוך הממלכתי.
משנה לשנה נדמה שמגילת העצמאות דוהה על קירות הכיתות שבהן היא עוד תלויה, ולא ירחק היום שתהפוך למגילה גנוזה.
מסיבה זו הוענק השבוע פרס בן גוריון לבתי ספר שפועלים, למרות הכול, לקידום הממלכתיות, הדמוקרטיה והחיים המשותפים. הפרס ניתן באופן סימבולי בבית בן־גוריון בתל אביב, הבית שהותיר למדינה ראש הממשלה הראשון שלה, זה שעמד והקריא את תוכנה של מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
לשם בדיוק אמורה הייתה לפנות האומה הישראלית – לעושר התרבותי והרוחני, לעוצמת הידע וההשכלה הפורחים במקומות בהם קיימים יסודות החירות, הצדק והשלום, ובהם מחנכים את הילדים מהגיל הרך ועד בגרות, על בסיס עקרונות אלה, חינוך אזרחי מתמשך ומשמעותי. אם לא נתעקש כולנו שלשם תפנה שוב מערכת החינוך שלנו, על כל זרמיה, לא תהיה שום סיבה להמשיך ולהיתלות במגילה עליה חתמו האבות והאימהות המייסדים שלנו.
הכותבת היא מנכ"לית קרן לאוטמן – העומדת מאחורי פרס בן גוריון, לו שותפות גם קרן נדב ובית בן גוריון.