בואו נדבר על זה רגע. יצא לכם פעם לדמיין מה יקרה אם תפלו מהקומה ה-100 ולא תהיה למטה רשת בטחון או טרמפולינה? לפני שש שנים התבשרתי על מות בני, חן ישראל, בן ה-10. התחושה היא אותה תחושה. אני יכולה להעיד שמכל החוויות והתחושות שאובדן קרוב עושה לך, בייחוד אם הוא פתאומי - הנפילה היא חסרת רחמים. אין משהו שניתן להיאחז בו. את בבת אחת נזרקת לתוך תהום עצומה, ואין לך שום כלים להתמודד עם זה! הכלים מתפתחים, אם בכלל, רק לאחר מכן. רק בלית ברירה, תוך כדי תנועה.
זה נכון שהחברה הסובבת אותי - משפחה, חברים ואנשים מהיישוב בו גרתי - נתנה המון תמיכה, אבל התהום העצומה שנפערת בפנים היא נחלתם של המשפחות השכולות בלבד. זר לא יבין זאת.
איך "חוגגים" יום הולדת לילד שכבר איננו?
בלילה אחד לפני כחודש לא הצלחתי להירדם. זה היה שבוע לפני יום ההולדת של חן, הוא היה אמור לחגוג 16. המרחק שהזמן עשה בלעדיו הוא בלתי נתפס. בן 16 זה נער, בחור, וחן יישאר ילד בן עשר לעולמים. בעיני רוחי ראיתי אותו נער בן 16, חייכן כשהיה, רזה, גבוה, עם הבלורית הבלונדינית והנמשים. חתיך הורס. כזה שבנות השכבה מאוהבות בו בסתר… דמיינתי אותו מביא חברים הביתה, צוחק איתם והזיק הקונדסי בעיניו. מאז ומתמיד חן הצחיק את חבריו לשכבה, אפילו בכיתה ה'. הוא היה נוהג להתגנב מאחורי בן ובת שבמקרה דיברו ביניהם, מפתיע אותם ומצמיד את קצות אצבעותיו בשתי ידיו אחת לשנייה כמו מקור אל מקור ומכריז: "נשיק נשוק"! ובורח לקול צחוקם של הסובבים.
המחשבות רדפו אחת את רעותה. כמובן בצבצו להם גם כעסים, תחושת מירמור ו"למה זה מגיע לי, לו, לנו". שברתי את הראש מה עושים לציון יום ההולדת שלא נוכל לחגוג. בשנים קודמות היינו הולכים כולנו למרקיה חמודה ברח' כורש בירושלים, תופסים מן פינה שקטה כזו רחוקה מכל השאר, וכך על קערות מרק מהביל היינו מעלים זיכרונות, מעלעלים באלבומי תמונות, נזכרים בעוד אנקדוטה, צוחקים, בוכים. הפעם רציתי משהו קצת אחר ולא היה לי שום רעיון. אוף, כל פעם מחדש לשבור את הראש על שאלות שבכלל לא מטרידות אנשים נורמליים. כעס עלה בי גם על זה.
"חיפשתי להרגיש נורמלית, מישהו להזדהות איתו"
קמתי, ניגשתי למחשב והתחלתי לחפש ברשת חומר על אובדן. ניסיתי כל מיני צירופים: אבל וכעס, כעסים אחרי אובדן, שכול וכעס, אבל התוצאה אותה תוצאה: מעט מדי ודל מדי. היו אי אלו התייחסויות של אנשי מקצוע, קצת תיאוריות, ברמה די שטחית ולא ממש מספקת. בעיקר היה חסר לי חומר קצת יותר מפורט, מנקודת מבט אישית. משהו להזדהות איתו, להרגיש שאני נורמלית, שאני לא לבד. לקראת עלות השחר, כשנואשתי מחיפושים, התחלתי לכתוב. המילים זרמו וזרמו כמו היה הדיו הכחול נהרות של דמעות שנספגו חרש אל תוך הדפים. בכי שקט, ממעמקים.
בבוקר עלה לי רעיון, שאולי השנה נעשה מן משהו כזה של פעילות משפחתית- גרעינית, משהו שהוא כיף אבל רגוע,. למשל סדנת בישול משפחתית. משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו. שלא יהיה מוזר מדי מצד החגיגיות, שלא יהיה עצוב מדי מצד האבל. חיפשתי אנשי מקצוע שעושים דברים כאלה. המחירים נעו סביב 2,500 שקלים לסדנה של 3 שעות. לי זה יקר. התחלתי כבר להתייאש עד שבן הזוג שלי הציע - למה שלא תדברי עם רמי? וואו. זו הייתה הברקה. רמי חבר טוב שלנו עוד מימי הלימודים של גדעון. בחור מוכשר בהמון תחומים. ביניהם - יודע לבשל מדהים ועשה גם כמה השתלמויות בנושא. הרמתי אליו טלפון, וקבענו בשבוע שאחרי, כבר התחלתי להתרגש, הרגשתי שחן אוהב את הכיוון הזה וכמובן שאעדכן אתכם איך היה.
ועוד דבר שקיבלתי על עצמי הוא שאני רוצה לכתוב את זה, לכתוב לכם, על החוויות, התחושות, הדילמות, על הקושי הלא נתפס, על הגבורה היומיומית. כל קוראת או קורא שאיבדו מישהו קרוב יכולים להזדהות, ומי שלא - אני מקווה שייפתח לכם כאן צוהר אל עולמינו, צוהר להבנה, רגישות וקרבה.
שלכם,
עדי
הכותבת היא אם שכולה וגם אמנית, דרמה-תרפיסטית ומנחת קבוצות.