השבוע יצאתי לשלושה ימים טיול רחוק מהבית. על פניו לא דבר מיוחד. נערות בגילי יוצאות בגיל הזה לטיולי תנועה, או לסבים שגרים רחוק, אבל אני נסעתי השבוע למחנה מיוחד. מחנה אביב של עמותת זיכרון מנחם. כי אני, חוץ מזה שאני נערה רגילה אני גם חולה בסרטן.
בפעם הראשונה ששמעתי על המחנה של זיכרון מנחם זה היה לפני בחורף, לפני נסיעה לחמישה ימים לאילת. אמא שלי בהתחלה חששה להסכים לי. בכל זאת, אני צריכה ליווי רפואי ומה אם יעלה לי החום או שאשכח תרופה ואיך אסתדר בלי השגחה של אמא אבל לשמחתי המדריכים של זיכרון מנחם דיברו איתה וסיפרו לה שיש רופאות ואחיות והמון מדריכים ובנות שירות ואז עם הזמן, אחרי גם הרבה נדנודים מהצד שלי, היא הסכימה לי לנסוע.
תבינו, להיות חולה בסרטן זה קצת אומר להרגיש לבד. כשאמרו לי סרטן ידעתי רק שתהיה לי קרחת והאמת שזה מאוד הפחיד והעציב אותי, אבל לא ידעתי עד כמה קשה זה הולך להיות. כי הסרטן זה הרבה מעבר לקרחת. זה המון בדיקות וזריקות, זה המון זמן בבית חולים והטיפולים... הטיפולים מאוד קשים. הם היו מעייפים אותי וגורמים לי להרגיש ממש רע. וזה קשה וזה כואב וזה לפעמים גם בודד. כי כמעט ואי אפשר לראות אף אחד או לפגוש אף אחד כשאת חולה בסרטן. כי זה מסוכן לך ואף אחד לא רוצה לסכן אותך כשאת חולה. ולמרות שיש לי חברות מדהימות שעטפו אותי ודאגו לי, הן לא באמת יכלו להבין אותי. אף אחד שלא חווה את זה יכול להבין אותי עד הסוף".
אחת כמו כולן
ודווקא במחנה שהוא רק של ילדים חולים חזרתי להיות ילדה רגילה. שם לא הייתי הילדה עם המחלה כי כולן שם חולות. ושם כולן עם פאות ולכולן יש סיפורים מהמחלקה ומהטיפולים ואת שומעת איך כל אחת מתמודדת וזה מוזר להגיד – אבל זה היה ממש כיף לשמוע כי את מבינה שאת לא לבד. וגם פעם ראשונה שאת לא בולטת עם המחלה שלך אלא אחת כמו כולן.
את המחנה הקודם סיימתי בהיי מטורף. ההורים שלי לא הבינו מה יש לעשות באילת חמישה ימים ואני לא יודעת איך הספקנו כל כך הרבה דברים במעט כל כך זמן. בקושי הספקתי לדבר עם הבית כי כל הזמן הייתה עסוקה עם חברות או בפעילויות.
ויודעים מה עוד מיוחד? שבזכות זה שאני יצאתי למחנה, גם המשפחה שלי יכלה ליהנות ממסיבות וטיולים, דברים שקשה להם לעשות כשאני נמצאת כי יש הרבה דברים שאסור לי לעשות בגלל הסרטן. כל יום אני הייתי שולחת להם תמונות מהפעילויות ואמא הייתה שולחת לי תמונות ממסיבות שהם הלכו אליהן. אמא שלי חששה בהתחלה שאני אקנא אבל אני בכלל לא. אבא ואמא היו איתי כל הזמן בטיפולים. כל הזמן. ידעתי מה זה אומר מבחינת האחים שלי וזה לא תמיד היה לי נעים. שמחתי שגם האחים שלי מקבלים את אמא ואבא בחזרה. גם היה לי כל כך כיף בטיול שלא הפריע לי כלום.
זה בטח יישמע לכם מאוד מוזר, אני קצת שמחה שזה קרה, הסרטן. בזכות זה יצא לי לצאת למחנות וטיולים ולהכיר בנות שירות וליהנות מפינוקים שלא הייתי חווה. בלי זה לא הייתי מגלה שיש אנשים כל כך טובים בעולם שעושים ונותנים לאחר. אני רואה את העולם כמקום הרבה יותר טוב ממה שחשבתי פעם. בלי הסרטן לא הייתי יודעת מה זו הנתינה הזאת, כמה טוב לב באנשים. אני יודעת היום שאחרי שאבריא זה מה שאני רוצה לעשות. לתת בחזרה.
השבוע יצאתי למחנה חדש, מחנה אביב הפעם באזור הכנרת. חיכיתי לו מאז שחזרתי מהמחנה הקודם. הבטחתי לבנות שירות שלי שאני אהיה מספיק חזקה ואעבור את הבדיקות הכי טוב כדי שאסע איתן שוב וזה מה שעשיתי. ואולי בעצם זאת הייתה כל המטרה של המחנות.