התקופה האחרונה בישראל הייתה אכזרית וטראומטית מעין כמותה, כזו שהשפיעה עלינו ובאופן אוטומטי גם על הילדים שלנו. מעגלי המוות נגעו בכל אזרח ישראלי בדרגה כזו או אחרת. בנוסף, החיבור הבלתי פוסק לחדשות ולרשתות החברתיות, שיצרו מעגל של מוות וטרגדיות, הביא רבים לפתח סוג של ריחוק מהטרגדיה והמוות הבלתי פוסקים – פשוט כמנגנון הגנה.
בשבת השחורה נרצחו 1163 אזרחים ישראלים, מתוכם 366 אנשי צה"ל וכוחות הביטחון. בנוסף, לאחרונה הציגו באכ"א את נתוני נפילת החיילים במלחמה: 801 חללים, 1145 הורים שכולים נוספו, 2574 אחים שכולים, 181 אלמנות צה"ל, 507 יתומים, כש-43 משפחות מתמודדות עם שכול כפול.
האם באמת הפכנו אדישים למוות? האם החשיפה האדירה לכמויות הסבל הפכה אותנו קהים, כדי שנוכל להכיל ולהתמודד בלי להשתגע? ואולי יותר מדאיג מזה: איך זה השפיע על הילדים שלנו, והאם יכול להיות שגם הם מפתחים מנגנונים דומים? יצאנו לבדוק עם המומחים.
"האמת צריכה להיאמר בפשטות ובאמפתיה"
תיווך מוות לילדים נתפס על ידי הורים רבים כנושא שצריך לעטוף בשכבות הגנה. לספר לילדים משהו עקיף, שיקל על היכולת שלהם לעבד את תפיסת האובדן. "להגיד לילד קטן 'סבתא בשמים', זה כמו להגיד שהיא בחיפה", מסבירה מיכל דליות, בעלת מרכז מיכל דליות ומומחית למערכות יחסים. לדבריה, ילדים קטנים מבינים את עניין המוות כי הוא חלק מהחיים. כלבים מתים, ציפורים מתות ולכן המילה הזאת נמצאת בלקסיקון שלהם עם משמעות של אובדן דמות קרובה.
מנגד, דווקא הניסיונות למצוא למוות הסברים עקיפים עלול להוביל לאי הבנות בקרב ילדים. "היה מקרה של ילדה בת חמש וחצי שלא הסכמה לעלות על מטוס, כי אמרו לה שסבתא בשמים והיא פחדה שהמטוס יפגע בה", מספרת דליות ומבהירה שהאמת צריכה להיאמר בפשטות ובאמפתיה: "סבתא מתה, לא נראה אותה יותר. זה עצוב ונתגעגע אליה".
תפיסת המוות הולכת ומתפתחת ככל שהילדים מתבגרים. בשלב גילאי הביניים (בית ספר יסודי – גיל ההתבגרות) המילה מוות מקבלת משמעות חזקה יותר, ובניגוד לילדים קטנים – המתבגרים מצפים ממבוגרים להעניק פרשנות לאירוע. הם מתייחסים למוות כמבוגרים לכל דבר, מנסים לתחקר עם שאלות כמו "איך זה קרה?", ומצפים לקבל את אותו הכבוד שניתן למבוגר בזמנים קשים שכאלה.
נירית פיין, עובדת סוציאליות בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז שניידר לרפואת ילדים, התמודדה עם עשרות מקרים בהם נדרשה לסייע בתיווך מוות פתאומי של אדם קרוב לילדים. "כשילד מתמודד עם מוות קרוב, אנחנו ברוב המקרים נעביר את המסר לאחד ההורים, קרוב משפחה או דמות מאוד משמעותית שהילד סומך עליה, ונדריך אותו כיצד לבשר לילד כשאנחנו מלווים ותומכים".
לדבריה, ברגעים קשים ילדים זקוקים לקרבה ותחושת ביטחון שתתאר רצף של אירועים. אם ישנם חורים בסיפור – הילד ישלים אותם בעזרת הדמיון ואז הפרשנות עלולה להיות קשה מאוד. "למרות שהמבוגר האחראי אינו רוצה להכאיב או להכביד על הילד ברגעים אלו, עדיין חשוב להסביר את הסופיות שבמצב, כדי שהילד יוכל לעכל ולעבד את תהליכי האבל בצורה בריאה".
ההיצמדות לחדשות הופכת אותנו, המבוגרים, לקהים למוות ולסבל
העיסוק במוות מפגיש ילדים עם כאב של מבוגרים, שעלול להיות טראומתי מאוד: זעקות שבר, בכי, חוסר יכולת לנהל שיח. אירועים כמו לוויות עשויים להכיל שלל מקרים כאלה, ולכן הגעה אליהם עם ילדים דורשת תיווך והכנה מוקדמת. "אנחנו אומרים לילדים שיכול להיות שהם יראו אנשים בוכים או עצובים", מסבירה פיין, "ודואגים שתהיה דמות מבוגרת שצמודה אליהם, כדי שהמבוגרים האחרים יוכלו לחוות את הלוויה בעצמם".
גם במשרד החינוך נאלצו לבצע שינויים והערכה מחודשת, בעקבות אסון השבת השחורה והמלחמה. התוכניות והכלים להתמודדות עם מצבם הרגשי של ילדים, נדרשו לעבור עדכון דרמטי בזמן קצר. כבר באותו בוקר התכנס הצוות המקצועי במשרד ונפתח קו סיוע רגשי להענקת עזרה ראשונה, שאליו הגיעו מאות שיחות תוך שעות. השימוש בקו איפשר, בהסכמה ההורה והתלמידה, לייצר קשר עם המוסד החינוכי והרשות המוניציפלית לטובת המשך טיפול.
בנוסף להכשרות מיוחדות לאנשי החינוך בנושאי טראומה, אבל שכול וחירום, פותחו ועובו תוכניות נוספות שהותאמו לסיטואציה החדשה. בין היתר, על ידי תרגול מיומנויות רגשיות וחברתיות המחזקות חוסן ומשאבי התמודדות, תוך התאמה לכל קבוצת גיל, שפה ואוכלוסייה. "במהלך השנה עלה צורך לדייק מסרים בנושאים קשים כמו חטופים, חשיפה לסרטונים קשים ברשת, הורה במילואים וכמובן מוות", אומרת מיכל אנגרלט, מנהלת אגף פסיכולוגיה במשרד החינוך. "כל אירוע כזה דורש תמיכה שלנו בצוותי ההוראה, כדי להעניק להם ידע וכלים מתאימים".
דליות טוענת שהרבה מהאופן שבו מגיבים הילדים תלוי בהתנהגות המבוגרים. לדבריה, ההיצמדות הבלתי פוסקת לחדשות הופכת אותנו, המבוגרים, לקהים למוות, לסבל, לגועל ולאומללות. "אנחנו נמצאים בדריכות תמידית, המערכת הסימפתטית שלנו מפרישה כל הזמן את הורמון הלחץ קורטיזול, מה שחייב לקרות במינון. הילדים ניזונים מאתנו, אך להבדיל, המנגנונים הרגשיים שלהם אינם מפותחים, והם הופכים תוקפנים ומפתחים רגרסיות. חייבים מדי פעם לראות סרט מצחיק, ללכת לסטנד אפ וגם לבכות".
באסונות שמסתיימים ביתמות, ילדים נוטים לפתח לא פעם תחושת אשמה. לכן, חשוב שמבוגר יתווך עבורם את המוות כבר בשלבים הראשונים. מנגנוני ההישרדות של ילדים דומים לאלה של מבוגרים. הם נעזרים בחברים, שיח או בשיתוף כדי לעבד את התחושות, ובדיוק כמו מבוגרים, הם לא אוהבים שחוקרים אותם בנושא.
מעבר לאובדן, ישנה השפעה ממשית על המשך התפתחותו של הילד: אובדן דמות מרכזית וחסך שיצטרך לשאת לאורך כל חייו. ככל שדמויות בוגרות משמעותיות יקיפו אותו בשלבים האלה ובהמשך, כך גם ההתפתחות שלו תיצבע בצבעים חיוביים יותר.
"גם כאן יש חשיבות להלך הרוח בבית ולקבוצת השווים של הילד. מוות במשפחה הגרעינית לא ישפיע על האופי של הילד אלא על הבחירות שהוא יעשה בחיים", מסבירה דליות. לדבריה, ילדים הופכים למבוגרים ובוחרים במקצועות כמו סיעוד, כדי למנוע מאחרים את הכאב שחוו בעצמם.
"יש ילדים שורדי שבי שביקשו לקבל סיוע רגשי בבית הספר – כדי להיות כמו כולם"
אחד האתגרים הגדולים שעומדים לנגד אנשי חינוך בתיווך המציאות לילדים, היא החשיפה הבלתי פוסקת לתכנים קשים – בין אם בחדשות או ברשתות החברתיות. כך, למשל, גופתו המרוטשת של סינוואר שהופיעה בלופ אינסופי לאורך היממה שאחרי חיסולו, עלולה להיות טריגר שילווה את הילדים עוד שנים לאחר מכן.
"אי אפשר לחסום את הרשת, אבל ניתן להגביר את המודעות להשלכות של צפייה בתמונות וסרטונים הנצרבים בתודעה", מסבירה עינב לוק, מנהלת שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך. "בשיח עם ילדים ובני נוער ובסקרים שערכנו, התלמידים מדווחים על סימפטומים נפשיים כגון מצוקה רגשית קשיי שינה ועוד. לכן, יצרנו מענה מותאם שמנסה להביא את התלמידים לתובנה שיש להימנע מלצפות בתכנים קשים, לטובת רווחתם ותפקודם.
מערך הפסיכולוגיה החינוכית מגויס מאז פרוץ המלחמה לתת מענים נרחבים למוסדות החינוך ברחבי הארץ. כבר בשבוע הראשון פעלו אנשי המערך במלונות ובבתי ההארחה שבהם שוכנו המפונים, ובליווי הורים ומבוגרים במעגלי הפגיעות. למעשה, מדובר בתקדים עולמי לטראומה בהיקפים לאומיים. "23 ילדים התייתמו משני הורים, 33 ילדים חזרו מהשבי. כל אחד מהם דורש מענה מותאם", אומרת אנגרלט", "יש ילדים שורדי שבי שביקשו לקבל את הסיוע הרגשי שלהם בתוך בית הספר, כי הם רצו להיות 'כמו כולם'".
כשבוע לפני החתימה על הפסקת האש בצפון, נפל בלבנון סמ"ר דרור חן ז"ל ממושב גן חיים. הוא למד בבית חינוך אזורי צופית ובתיכון עמי אסף, שהם בתי ספר אזורים וקהילתיים ששייכים למועצה אזורית דרום השרון. כולם מכירים אחד את השני או קשורים בדרך זו או אחרת ובנפילת בוגר, מעגלי הפגיעה והאובדן רחבים מאוד.
"שני בני הדודים של דרור חן ז"ל, אביתר ואסף ריבק, לומדים בבית הספר בכיתה א' ו – ו', ואנחנו מכירים היטב את המשפחה", מספרת מנהלת בית חינוך אזורי צופית, אורית לנדאו. "עוד בערב כשקיבלנו את הבשורה, נערכנו ובדקנו עם ההורים, כיצד נוכל לסייע בתיווך המשבר. בבוקר, הילדים הגיעו לבית הספר כי רצו להיות עם החברים, מה שהוכיח לי, שלמדנו במהלך השנה האחרונה לשדר חוסן מאפשר ומחבר, גם בעתות משבר. בשיחות עם הילדים, אנחנו תמיד מדברים על תקווה. אנחנו לא גיבורים, אנחנו בוכים ומתאבלים, אבל אנחנו יודעים לאסוף את עצמנו וזה החוסן שיש לעם הזה, ובהתאם לצוותי ההוראה שלו".
הטיפול באובדן: תמיכה רגשית לצד הנגשת תפיסת הסופיות
אם נחזור לשאלת הפותחת של הכתבה, המומחים מסכימים שמה שהילדים בישראל פיתחו הוא חוסן, לא אדישות. "יש הבנה שיש מלחמה וחיילים הרוגים וחטופים שלא חזרו", אומרת לנדאו. מורן ירושלמי, מדריכת הורים שהתייתמה בעצמיה משני הוריה בגיל צעיר, והיוותה דמות הורית לשלושה אחים צעירים, מפרידה בין שני סוגים של מוות. ישנו מוות "טבעי" של הורה בגיל מבוגר, ו"מוות לא טבעית", כמו זה של ילד, הורה צעיר, אח או אחות.
"כשילדים מאבדים דמות משמעותית, הם מתמודדים עם געגוע שמופיע לצד תהליך מואץ של ההתבגרות שלהם. כשמישהו קרוב מת, האסימונים שלהם נופלים, הם חווים חווית אובדן ראשונית, והם מבינים שגם להם זה יכול לקרות". ירושלמי טוענת שהטיפול נעשה בשני מישורים: טיפול במחסור של אדם אהוב לילד והתמודדות עם מושג המוות. הטיפול במושג הראשון נעשה בעזרת הענקת חום, הכלה והנכחת המת. הטיפול בתפיסת הסופיות הוא בפרספקטיבה וההבנה שרוב המוות בעולם עדיין נעשה ב"טבעיות" ובשיבה טובה.
איך את חושבת שהעיסוק בטרגדיה ומוות ישפיע על ילדי הדור הזה?
"הורים מספרים בקליניקה על הרבה חרדות של ילדים. ילדים שהיו כבר בשלב העצמאות שלהם, פתאום חרדים לצאת מהבית, מפחדים על המשפחה ודואגים המון. אנחנו לא יכולים להסתיר את המידע, כי תמיד יהיה מישהו בגן או בבי"ס שיספר מי נהרג אתמול. מעניין לראות שדווקא במתבגרים זה לכאורה פגע פחות וזה כתוצאה ממין יהירות שקיימת אצל כולם בנעורים (לי זה לא יקרה). סביר שהם יתגייסו לצבא עם פחד מאוד גדול, או עם 'רעל' מאוד גדול. לגבי הצעירים, הנבואה נתנה לשוטים. הניחוש שלי שהם יתגברו, ויחזרו למסלול מהר מאוד".