עם סוף שנת הלימודים, כשהדי מסיבות הסיום כבר נשכחו בהמולת הקייטנות, מצאנו רגע קטן ויפה שהזכיר לנו כמה אנשי חינוך יכולים להיות משמעותיים עבור התלמידים, וכמה לפעמים מורה אחת יכולה ללוות אדם לאורך שנים בזכות האמונה בו, כשכל השאר כבר וויתרו.
אחרי 46 שנה במערכת החינוך ורגע לפני שהיא יוצאת לחופשת הפנסיה, קיבלה שירה כהן, מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי, הפתעה מרגשת. כל תלמידי בית הספר חיכו לה עם שירים, שלטים וחיבוקים חמים. בסרטון מרגש שעלה השבוע לרשת, נראים התלמידים שרים ומחבקים את המורה שלהם ונפרדים ממנה בהתרגשות מהולה בעצב על שהיא לא נשארת לעוד שנה, או לפחות שנתיים.
מה כל כך מיוחד בשירה כמורה?
"יש לה ראיה מערכתית," אומרת רותי דרעי, מנהלת בית הספר מורשת משה ברמת גן, בו מלמדת כהן, "שירה מורה לחינוך גופני בבית הספר ואחראית על כל הפעילות הענפה של הספורט בבית הספר, מובילה את התלמידים למצוינות ותלמידים לא מוכנים לפספס את השיעור שלה. בנוסף - היא אחראית על כל הטקסים ורכזת טיולים בית הספר. היא יוצאת לכל הטיולים ושומרת על הילדים ליומיים, אחראית על פרויקט בנות המצווה ודואגת לבנות לפעילויות ואירועים, והכול מתוך שמחה וחיוך, בד בבד - עם משמעת וארגון. התלמידים מקבלים ממנה את המרות והסמכות מתוך כיף ושמחה."
"המורה שירה פשוט לא ויתרה עליה"
בחודש האחרון, מספרת רותי מנהלת בית הספר, יצאו התלמידים לטיול שנתי אחרון. אחת הבנות נפגעה מכמה מחברותיה לכיתה והחליטה שהיא לא יוצאת לטיול. המורה שירה הביאה את האוטובוס עד לבית של הילדה והודיעה לה כי אין אופציה אחרת, והיא מצטרפת לטיול. "אמא של אותה ילדה כתבה לי הודעת תודה, איך הילדה שלהם יצאה בחוויה טובה מהטיול, איך הם התרגשו שהמורה שירה פשוט לא ויתרה עליה ושהם לא ישכחו את זה לעולם. זאת רק דוגמה אחת, מהחודש האחרון לכמה שהיא משמעותית לתלמידים בבית הספר."
משפחתה של שירה מספרת עליה, כי לאורך השנים היא הגיעה בכל יום לעבודה עם אותו המרץ, כמו בשנה הראשונה. "המון תלמידים בוגרים שפוגשים אותה אומרים לה כמה היא הייתה משמעותית עבורם, שהיא שמרה אותם בתלם ולא נתנה להם להתפרק לגמרי. שהיא ראתה בהם את מה שאחרים לא ראו." אומר בעלה, משה כהן.
מלבד החינוך הגופני והשאיפה למצוינות אותו הנחילה לתלמידיה, היא ראתה את התלמידים לעומק. ילדים עם קשיי הסתגלות במקצועות אחרים הצליחו בשיעור שלה לפרוח תוך שהיא מצאה את נקודות החוזקה שלהם, העצימה אותם, והובילה אותם דרך משמעותית.
"הופתעתי והובכתי שהסרטון בכלל עלה לפייסבוק", צוחקת שירה כהן, "כבר 46 שנה אני מורה לחינוך גופני, עבדתי במשך 20 שנה בצפון, ואז עברתי למרכז, וסיימתי ללמד עכשיו בשני בתי ספר, בבית ספר במורשת משה ברמת גן ובבית ספר שילה בקריית אונו. המשכתי לעבוד כל השנים כי אני אוהבת את העשייה שלי עם הילדים, זה עושה אותי צעירה. כיף לי לבוא כל בוקר לבית הספר, עם צוות מקסים שמעריך ומפרגן."
איך שומרים על הגחלת כל כך הרבה שנים בתחום שוחק?
"אני אוהבת ספורט. זה מלא בשמחת חיים. אני אוהבת את הייצוגיות, את ההישגיות, קבוצת הכדורגל שלנו, בנות כיתה ו', הגיעה בפעם הראשונה למקום הראשון בגביע הכדורגל ברמת גן. זה מרגש, זה משהו שעושה את זה שאת עובדת עם הקבוצה והם מגיעים למקום כזה. אבל בסוף בסוף, אני פשוט אוהבת ילדים." היא מחייכת.
מה המוטו החינוכי שלך לאורך השנים?
"אני אומרת לתלמידים שכל יום אני פותחת דף חדש. אני לא מסתכלת על מה היה קודם או מה היה אתמול, כל יום אתה אוסף את הנקודות שלך לאותו היום. תסתכל על עצמך כל יום מחדש ותשיג את ההישגים של אותו יום. בעיניי כל עשיה של ילד היא עשייה מבורכת, צריך רק להנחות אותו. בסופו של דבר כשילד שמח, כשהוא נהנה, כשרואים אותו, גם תגיע ההישגיות. בספורט ההישגיות היא אמנם א' ב' אבל הדרך אליה צריכה להיות נעימה, טובה ומקרבת."