לקחו מהם את הכול לעשרה ימים, והשאירו להם בית ריק ובעיקר את עצמם. הכירו את משפחת קופר מאשדוד: האימא סטלה (43) בעלת בית ספר לאומנויות הבמה בבת יםK stars" הפקות", ומוכרת מכשור רפואי, האבא דימה (47) עוסק בפרסום והפקות, והילדים: אמילי (20) חיילת משוחררת, שון (17) בכיתה י"ב, טלי (16) בכיתה י', ואדל (5) בגן חובה. אז לרגל השתתפותם בתוכנית "מתחילים מאפס" שעונתה החדשה תעלה בקרוב ב"כאן", ערכנו איתם ראיון משפחתי על איך החיים נראים בלי השפע החומרי ושלל הסחות הדעת שאנחנו מוקפים בהם?
למה בחרתם להשתתף בניסוי?
אמילי: "חשבתי שזו יכולה להיות חוויה. כל אחד מאיתנו בעיסוקיו, ויש ימים שאנחנו לא רואים בהם אחד את השני. חשבתי שזה יהיה נחמד לעשות ניסוי לעשרה ימים, לאיחוד המשפחתי. הרוב פה חשבו ככה".
סטלה: "לי היה קשה אבל אני זרמתי מאותן סיבות. רציתי שיכירו את הבנות כי הן מאוד מוכשרות וחבל שהעולם מפסיד אותן. כשהתקשרה אליי מלהקת, ואמרה שהמליצו על המשפחה שלנו מגו טאלנט, לקחתי את זה בצחוק. כשסיפרתי לכל המשפחה בערב, כולם צחקו, אמרתי להם מוציאים הכול מהבית וכולם היו בשוק ולקח להם זמן לעכל".
למי מכם היה הכי קשה?
כולם: "לאימא היה הכי קשה".
סטלה: "לא היה לי קשה עם החפצים אלא לשבת בבית".
אמילי: "לא היה לה אוטו וטלפון והיא לא יכלה להתנהל".
סטלה: "לא היה לי איך לתקשר כי נתנו טלפון נוקיה חלופי קטן, כשיש לי שם רק עשרה מספרי טלפון חשובים וזהו. אני מנהלת שני עסקים: יש לי בית ספר לאומנויות הבמה בבית ים ואני מוכרת מכשור רפואי, כשיש לי למעלה מאלף לקוחות שאני בקשר איתם. פחדתי שיקרה משהו למישהו או שאם מישהו יחפש אותי אני לא אהיה זמינה. אם אני לא ישנה, אני תמיד עונה לטלפון, לא משנה באיזו שעה מתקשרים אליי, גם ב-12 בלילה. היה לי קשה לשחרר אחריות לאנשים אחרים ופה היה הקושי שלי ולא בגלל שלא היו לי כסאות, אלו דברים שאפשר לשרוד בלעדיהם, אני מאוד אחראית ופדנטית ולא יכולה שבלעדיי יתפספס משהו. הכול עובר דרכי ושום דבר לא קורה אם אני לא נותנת אוקיי סופי ונאלצתי להיות מחוץ לתמונה, התנתקות טוטאלית. כשידעתי שאני נכנסת לפרויקט לקחתי מורה שאני סומכת עליה לבית הספר שלי והפלתי עליה את האחריות, הייתי צריכה ללמוד לסמוך ולהאמין ופה היה הקושי הכי גדול שלי".
טלי: "בגלל שאני עם אימא כל הזמן אני יותר קשורה אליה ופתאום להיות עם כל המשפחה היה לי ממש מוזר כי אני לא רואה את אבא, אמילי ושון, ולהיות תקועה איתם 10 ימים היה לי קשה. בשגרה אני בבוקר בבית ספר ואחה"צ אני נוסעת לבת ים ללמד בבית הספר לריקוד של אימא, ואנחנו חוזרות מהעבודה ביחד, אז אני איתה כל הזמן. עכשיו כל אחד חזר לפינה שלו וכל אחד עושה מה שעשה, אבל בשבתות אנחנו יותר ביחד. גם כשלא היה לי את הטלפון, זה היה קשה".
ממה היה הכי קשה להיפרד?
דימה: "לא היה לי קשה כי דמיינתי וצפיתי את מה שיהיה, קיבלתי את זה בצורה חיובית. זו פעם ראשונה שהמשפחה נמצאת ביחד 24 שעות. גם בקורונה בחלק מהזמן היינו בחו"ל והילדים היו בארץ. אני עבדתי בזמן הקורונה ברדיו 91 כמנהל פרסום. פה בתוכנית היינו ממש ביחד 24 שעות. הכי כיף היה לאדל הקטנה שפתאום היא רואה את כולם בבית, משחקים. באותו יום שלקחו לנו דברים מהדירה, היא נשארה ריקה: אין כיסאות, אין ספות, ישבנו על הרצפה כולם ביחד והקטנה באמצע, בלי צעצועים זה לא קרה לנו בחיים. היינו סביבה והיא הייתה הכי מאושרת בעולם שכולם איתה ביחד".
אדל: "לא היה לי קשה, היה לי כיף".
אמילי: "היא קיבלה הרבה תשומת לב. לאדל יש טלפון והיה לה קשה להיפרד ממנו, אבל היה לה כיף בניסוי. אדל ילדה יצירתית, על הקרטונים הריקים שהשאירו לה היא ציירה שם טלוויזיה. שיחקנו וכל הזמן היינו איתה, והיא לא חשבה על המשחקים שלה. אבל את הפסנתר החזרנו כבר ביום הראשון".
סטלה: "פעם ביום כולם מחליטים להחזיר פריט אחד אישי או פריט משותף".
אמילי: "פסנתר זו הבחירה הכי לא שגרתית, אנחנו משפחה של מוזיקאים ורצינו להחיות את הבית. היינו יכולים להחזיר ספה או כסאות כדי שיהיה על מה לשבת אבל הפסנתר העביר לנו את הזמן והיה שווה להכניס את זה. לי באופן אישי היה מאוד קשה בלי הטלפון ובלי האוכל בחוץ. הוציאו לנו הכול מהמקרר והביאו דברים בריאים כאלה כמו קטניות, קינואה, עדשים כתומות, אנחנו אוכלים כל הזמן במסעדות ואוכלים ג'אנק פוד ולקחת לנו את המסעדות היה טראומה בשבילי".
שון: "שום דבר לא היה לי קשה, נהניתי מכל רגע. היה ניסוי כיפי כי היינו כולם ביחד. בשגרה, רוב הזמן אני נשאר לבד עם סבתא ואדל באמצע השבוע, וכולם נוסעים. כשהיינו כולם ביחד היה כיף, העברנו זמן ביחד עם משחקים והיה טוב".
מה למדתם על עצמכם?
טלי: "אני בנאדם שעובד. אני עובדת אצל אימא בבית ספר, אני רוקדת ומתאמנת, ויש לי עסק של אפיית עוגות. פתאום התנתקתי מהכול - אין ריקודים, עסק, עבודה, התנתקתי מהחיים והיה לי קשה. אחרי הלימודים אני חוזרת הביתה ואם יש הזמנות אני אופה עוגות, אני לא נחה, אני בול כמו אימא, כל הדברים האלה זה החיים שלי. חוץ מזה, לא הייתה לי בחירה של לבוש, השאירו חולצה, טייץ ותתמודדי עם זה, זה היה קשה כי אני לא בנאדם שמתלבש פעם אחת, אם אנחנו לא עושות לוק סופי - אנחנו לא יוצאות מהבית, אני ואמילי, אתה גם ישן איתם וגם הולך בחוץ, לאדם כמוני, זה לא היה נעים במיוחד".
שון: "ראיתי שאנחנו יכולים להיות משפחה יותר מחוברת ממה שהיינו לפני, לשבת כולם ביחד, לשחק, בחיים לא עשינו את זה. ראינו שאפשר להתמודד בלי טלפון. קיבלנו אוכל שכמעט ולא אוכלים, היינו בלי כסאות ובלי טלפון ולמדתי להתמודד בלי זה. אני עם אותו בגד מתחילת הניסוי שזה מה שאני בחיים לא עושה, אני כל הזמן מחליף בגדים, הבנתי שאפשר להיות גם בלי זה. לא הצלחתי להיות בקשר עם החברים שלי, אלא רק כשהייתי מגיע לבית ספר, הייתי מתעדכן. מזל שיש בית ספר".
מה הפרידה הזו ייצרה בתוך המשפחה שלכם?
שון: "היה שינוי, התחברנו אחרי התוכנית. היה לנו סוג של הסכם אחרי התוכנית שנהיה בלי טלפונים בימי שישי בארוחת ערב, וננסה להבין איך עבר לכל אחד השבוע ומה הוא יכול לספר, איך היה בעבודה, כאלו דברים".
אמילי: "אחרי התוכנית אנחנו עושים כל הזמן פגישה בבית כולם, אם מישהו רוצה לשתף פעם בשבוע כולם מתאספים בסלון, מעלים נושאים חשובים, פותרים דברים. הניסוי היה מדהים וממש עזר למשפחה שלנו".
יש רגעים שאתם מתגעגעים למינימליזם הזה?
שון: "אני לא מתגעגע כי לא היה לי את החדר, הבגדים והטלפון, אבל בעיקרון נהניתי מכל הפלוסים שהיו, מהשיחות".
אמילי: "אני מאוד מתגעגעת לימים של הניסוי והלוואי שהיתה לי אפשרות להתנתק מהטלפון ולהיות עם כולם. כל אחד חזר לשגרה שלו וזה קצת נעלם, הטלפון משפיע על היומיום, ובמקום לדבר עם אנשים אתה תקוע במסך. זו השגרה של כולם ואין מה לעשות זה חלק גדול מהחיים שלנו. זה היה הדבר שהכי מעסיק ביום יום וכשאין אתה צריך לדבר ולהיפתח לאנשים שסביבך, צחקנו ובילינו, ביום שישי ישבנו עד שלוש בבוקר ולא הפסקנו לצחוק ולהעלות זכרונות".
מה התוכנית שינתה בחיים האישיים שלכם?
טלי: "מאז התוכנית אני פחות בטלפון, לא יודעת איך זה קרה, העבודה מעסיקה אותי ואני שמה לב לזה שאני פחות בטלפון, אני יותר עם אדל כשאני בבית ועושה דברים אחרים".
סטלה: "למדתי לחלק אחריות לאנשים אחרים, לקחתי אדמיניסטרטור ואני יכולה לחלק את עצמי ברגוע בין שתי עבודות, עדיין בשליטה מלאה אבל. לפני התוכנית עשיתי הכול לבד, לוגיסטיקה שמהווה 60 אחוז מהעבודה. החלטתי לשכור מישהו שיעשה את זה ולהעביר את האחריות. כולם יודעים שסטלה תמיד בסביבה, אבל היא שחררה ממני המון, ולמדתי לסמוך. לפעמים גם כשאני כועסת שלא יוצא כמו שאני אוהבת, זה יותר טוב מאשר לפני התוכנית. אני הולכת לעבודה בראש שקט ויודעת שהבית ספר מתקתק. זה מאפשר לי להישאר בבית כשאני לא מרגישה טוב".
דימה: "ברגע שאתה נמצא בלי טלפון ואינטרנט ובלי תקשורת, ויש הרבה עבודה, פתאום מגלים שהעובדים שלנו עוזרים, רואים שהם יכולים להתמודד, ראינו שבלי שאנחנו נמצאים בעבודה, העסק עדיין עובד ואפשר להתמודד, אני יודע שאם מחר אני נוסע לשלושה שבועות לחו"ל, הכול עדיין יעבוד כמו שעון. סטלה לא הבינה ולא עשתה את זה לפני התוכנית, וראתה שהכול עובד. זה חשוב בעיניי כניסוי. הכי חשוב שאפשר לסמוך על אנשים שאתה עובד איתם".
סטלה, מתי את נחה?
"בשישי-שבת. אבל לפעמים גם ביום שבת אני עושה הפקות או חזרות, לקראת הפקות צריך לעבוד קשה, למדתי לקחת אחרי פרוייקטים טיסה לחו"ל עם בעלי או לבד, או חופשת סקי עם המשפחה. אני אדם, לא רובוט, ויש ימים שאני מרגישה שאני לא יכולה ושאני מתרוקנת אז אני בבית. יש לי בלוג באינסטגרם, והמון אנשים שומעים ומתקשרים, ומספרים סיפורים ושואלים המון דברים, וכשאני מרגישה שאני לא יכולה לתת כלום, אני מבלה יום שלם רק עם עצמי לבד בים או בבית קפה וממלאת קצת את המצברים".