נבחרת הרקדניות מהאקדמיה למחול במועצה אזורית אשכול זכתה במקום השני במוקדמות גביע העולם בריקוד בתחרות ה-DWC, מבין יותר מ-100 נבחרות. הנבחרת תייצג את ישראל בתחרות העולמית שתתקיים ביולי הקרוב בספרד.
"יש לי תלמידות שאיבדו המון - משפחה שנחטפה, חברים שנרצחו, ובכל זאת הן המשיכו לרקוד. מבחינתי זה הניצחון האמיתי," אומר עומרי מאיר, מנהל תחום היפ הופ באקדמיה למחול אשכול. "הלב שלי בעוטף. זו אהבה שאי אפשר להסביר ביני לבין המקום ולבין התלמידות שלי." מאיר, 23, עבר לקיבוץ רעים רק חודש לפני ה-7 באוקטובר. למרות האירועים הקשים, החליט להישאר עם הקהילה והוא מחכה לחזור לרעים ברגע שיתאפשר. כשאנחנו מדברים, הוא מספר שבדיוק סיים להרגיע תלמידה שנכנסה להתקף חרדה בגלל האזעקות שחזרו.
"יש לנו תלמידה שסבא שלה היה חטוף ונרצח, תלמידה שנחטפה יחד עם אמא שלה והן חזרו. יש תלמידות שאיבדו משפחה וחברים," הוא ממשיך. "אני נותן לבנות כוח והן נותנות לי כוח חזרה. אני מוצא את עצמי הרבה פעמים עוצר שיעורים ואומר להן: בואו, הולכים לאכול, לדבר על החיים."
"בלי האולפן לא היינו חוזרים"
"היינו מפונים כל התקופה לקיבוץ משאבי שדה," מספרת אלה רסקין, אמה של גלי (16), רקדנית בנבחרת המתגוררת במושב יבול הסמוך לגבול עזה. "אחרי שנה שגלי כמעט לא רקדה והאולפן היה סגור, יום אחד היא נכנסה הביתה ואמרה שפותחים את האולפן מחדש."
למרות התנגדותה הראשונית, אלה נכנעה לבקשת בתה. "כשאספתי אותה אחרי השיעור וראיתי שהיא זורחת מאושר, התרגשתי. באותו הרגע ידעתי שאנחנו עושים את זה עבורה. אם לא היה האולפן למחול לא היינו גרים פה. האולפן הוא חבל הצלה עבור גלי וכל הבנות."
"הריקוד הוא מקום הפריקה שלי," מתארת גלי רסקין את משמעות הריקוד בחייה. "אחרי ה-7 באוקטובר התפנינו ולא רקדתי כמה חודשים, היה לי מאוד קשה. כשחזרנו הביתה בקיץ האחרון וחזרתי לרקוד בסטודיו, החור הענק שהיה לי בגוף התמלא."
"עומרי אמר לנו באחד השיעורים לכתוב על מראה את הרגשות שלנו. בכינו יחד, התפרקנו, ומצאנו גם רגעים של שמחה. הריקוד מציל אותנו," היא מוסיפה.
מ-30 ל-14 רקדניות
הקבוצה, שמנתה 30 רקדניות לפני המלחמה, הצטמצמה ל-14 בלבד שהשתתפו בתחרות.
"היו כאלה שפרשו. זה קשה מאוד לחזור אחרי כל מה שקרה. אבל מי שנשארה, אנחנו אחת בשביל השנייה," מספרת יעל עוז (15.5), רקדנית בנבחרת. "החברות פה זה משפחה, אפילו הבאנו לסטודיו מצעים מהבית כדי לישון שם. בתקופה הזו שאחים שלנו בעזה, ההורים שלנו בכיתת כוננות, ולא כולם חזרו, הריקוד זה הדבר היציב היחיד שיש לנו."
"כשהשופטים הכריזו שזכינו, זו הייתה בשבילי גאווה מטורפת. זה שניצחנו אומר שאנחנו יכולים לנצח הכל," היא אומרת על הזכייה.
"הריקוד מראה את השבר, ההרס והטראומה, אבל מראה גם את התקומה, גדלות הנפש והחוזק," מתאר מאיר את הריקוד שזכה במקום השני ומתכתב עם אירועי ה-7 באוקטובר. "עם כל הרע שעברנו, התבגרנו. אני כבר מדמיין את הבנות בתחרות העולמית בספרד עומדות על הבמה ושרות התקווה."
"בזכותם יכולנו לחזור לפעילות בסטודיו כבר במאי 2024," מודה אורית הרשטיג, מנהלת מרכז האומנויות אשכול, לכל התומכים. היא מציינת לטובה את סיון כהן, אמיר תמסוט, לירן מיכאלי, וראשת המועצה מיכל פלג עוזיהו.
תגובות