"תן לי דקה להתרגל אליך שוב" כתבה דפנה עבר הדני, והמילים שלה רלוונטיות היום יותר מתמיד. האזרחים שנחטפו וחוזרים הביתה, וגם שאר החטופים שישובו בעתיד הקרוב – כך כולנו מקווים – יצטרכו להתרגל למציאות החדשה-ישנה. לאנשים הסובבים אותם, ולכולנו כחברה, יש תפקיד משמעותי בתהליך הזה.

לכל אחד מהחוזרים מעזה יש את הסיפור שלו – הגיל, הרקע המשפחתי, המצב הבריאותי והחוויות הקשות שעבר. חלקם חוזרים לבית שהכירו, ועבור חלקם הבית שהכירו כבר לא יהיה, וכך גם הקהילה כולה. לרבים מהם מצפות בשורות קשות על יקיריהם שנרצחו. כל אחד מהם הוא עולם, ולכל אחד מצפה תהליך הסתגלות מורכב, מאתגר ושונה. רונה אקרמן, עו"סית, פסיכותרפיסטית ומנהלת תחום חירום וחוסן בעמותת מרכז אלה, המעניקה סיוע נפשי בהתמודדות עם טראומה ואובדן, מסבירה כיצד מומלץ לנהוג במצב האמור.

התחלה חדשה

הקשר עם האדם שחוזר אלינו לא ממשיך מאותה נקודה שבה הוא נעצר. אדם שחוזר מהשבי יצא למציאות זרה וחוזר למציאות שמבחינתו כבר לא נראית אותו הדבר. חווית השבי קשה בפני עצמה, והיא מתווספת לטראומה גדולה שנחוותה עוד לפניה – חדירת המחבלים, רגע החטיפה, המראות הקשים והאובדן שנחווה. מדובר בתהליך שמתחיל ממקום אחר, ויתכן שגם הקשר יהיה אחר. יש לכבד את ה"אחרות" הזאת, להבין מאיפה היא מגיעה ולגלות גמישות מולה.

סבלנות ומרחב

למרות הקושי שבהמתנה והסבלנות הרבה שאליה נדרשו המשפחות, המשאב החשוב ביותר עבורן כרגע הוא סבלנות. יש לתת לחוזרים מעזה את הזמן שהם זקוקים לו כדי להסתגל, לא להציף אותם עם המון שאלות, להיות נוכחים ועם זאת לתת להם את המרחב. אנשים רבים יתעניינו בהם בתקופה הקרובה, קרובי משפחה וחברים ירצו לבקר, ואמצעי התקשורת ירצו לסקר. חשוב שהאנשים הקרובים אליהם ביותר יסייעו להם לשמור על מרחב מוגן ובטוח, מתוכו יוכלו החוזרים לבחור את מינון הביקורים והשיחות המתאים להם.

נוכחות רגישה

מי שקובע את קצב ההסתגלות והחזרה לחיים הוא האדם שחוזר הביתה. אותו אדם חווה מציאות מטלטלת של אובדן אמון ואובדן שליטה, והוא עומד כעת בפני תקופה מורכבת בכל היבטי החיים. יש להניח לו לקבוע את הקצב שלו, ולדאוג שהסביבה תתאים את עצמה אליו. הנוכחות של המשפחה הקרובה צריכה להיות זהירה, אבל לא זהירה מדי, כך שהחוזר ירגיש שיש לו על מי להישען.

החזרת שליטה ומסוגלות

יש לשאול את החוזר מדי פעם מה מתאים לו, מה נכון לו ומה הוא צריך, לתת לו מרחב בחירה ולאפשר לו את התנאים הדרושים לו. יש לאפשר לו לקבל החלטות קטנות על שגרת היומיום: למשל, לברר מה הוא רוצה לאכול, האם הוא רוצה לרדת למטה, לעשות טיול בפארק, את מי הוא רוצה לפגוש, מתי מתאים לו לשבת במרחב המשותף עם כל בני הבית ומתי פחות, האם הוא רוצה לשוחח או מעדיף שלא לשתף – כל בחירה שמאפשרת להחזיר לו את תחושת השליטה.

תמיכה בילדים

כשמדובר בילד שחזר מהשבי, חשוב לזכור שכל תגובה והתנהגות שלו היא נורמלית. הניסיון עם שורדי שואה מלמד שמצבם של הילדים היה טוב יותר כשהייתה להם דמות של מבוגר שטיפל בהם ושמר עליהם, קל וחומר כשמדובר בהורה. בפועל, איננו יודעים באילו תנאים הילדים הוחזקו, למה הם נחשפו והאם הופרדו מבני המשפחה האחרים שנחטפו איתם. סבלנות היא מילת המפתח כאן: למרות הרצון לדעת כמה שיותר, חשוב לתת לילד מרחב ולאפשר לו לעבור את תהליך ההסתגלות בקצב שלו. לא לשאול הרבה שאלות, לייצר סביבה בטוחה ברמה הרגשית והפיזית, ולהיות ערים להתנהגויות חריגות. אם יש בבית ילדים קטנים נוספים, חשוב לתווך להם את חזרתו, לספר להם שאנחנו לא יודעים מה שלומו ואיך הוא מרגיש, להסביר שלפעמים קשה לשתף כשחוזרים ממקום כזה, ולבקש שיהיו סבלניים וייתנו לו מרחב.

תיווך המציאות

כשילד חוזר מהשבי, עלינו להיענות לשאלות שלו ולא להביא בפניו מידע חדש באופן יזום. חשוב לומר לו רק את האמת – אם הוא איבד הורה, לספר לו שאבא מת או שאמא מתה. חשוב להגיד את המילים הברורות, למרות הקושי, להבדיל מלהגיד "אבא עלה לשמים" או "אבא שומר עלינו מלמעלה". יש לאפשר להם להתאבל, ולזכור שרבים מהם לוקחים את האשמה על עצמם. חשוב לעזור להם להתמודד עם תחושת האשמה, ולהסביר שהם לא היו יכולים לעשות דבר, כי היו אנשים רעים שלא היה ניתן לעצור אותם, ושיש מזל גדול שהם בחיים וחזרו למשפחה. חשוב להגיד שאין להם שום אחריות על מה שקרה. ככל שהשאלות יהיו קשות, חשוב לומר אך ורק את האמת, וגם להסביר שהאירוע נגמר: "עכשיו אתה במקום בטוח ואנחנו שומרים עליך".

עזרה מקצועית

כדאי שבני המשפחה הקרובים ייעזרו באיש מקצוע כדי לקבל את התמיכה שהם זקוקים לה ואת הסיוע בהתמודדות עם המצב החדש. פעמים רבות, חוסר הידיעה לגבי הדרך הנכונה להתנהל מעוררת חרדה גדולה. כדי שיוכלו לשמש משענת עבור יקירם, כדאי שימצאו את המשענת הנכונה גם עבורם.

הכותבת היא מנהלת חירום וחוסן בעמותת מרכז אלה המעניקה סיוע נפשי במקרה של אובדן וטראומה