בשבת השחורה איבדה תומר זק את אמה אתי, אביה איתי ואחיה הקטן בן ה-15, שגיא, זכרונם לברכה. מחבלים פרצו לביתם שבקיבוץ כיסופים, רצחו אותם ושרפו את הבית. אחרי האסון התגייסה תומר למילואים ורק לאחרונה שבה לביתה, או למה שנשאר ממנו - הריסות מהן היא מנסה להבין מה קרה למשפחתה באותו בוקר נורא.
"אין מה להציל, אין דברים שלמים בתוך הבית. הבית נשרף כליל", תיארה תומר ב"חדשות הבוקר", "הוצאתי שברים, דברים לא שלמים, שרופים. זה לזיכרון, לא מעבר. אין משהו אחד שנשאר שלם בבית. אני מזהה צלחות מארוחות שישי וחגים, מזהה מה זה כל שבר. הבית נהרס, זה לא מה שהכרתי. מה שהכרתי נמצא בשברים".
למדת מה קרה לאבא, אמא ושגיא באותה שבת?
"אף אחד לא באמת יודע מה היה פה. אני כן מגלה קצת דברים אחרים, מתחילה לקחת הכל בעירבון מוגבל. אני לא חוקרת במשטרה, לא יודעת איך עושים דברים כאלה, אני חוקרת לבד, מרגישה בתוך סדרת טלוויזיה. אני מנסה לאסוף עוד פרטים ולהבין מה היה. אני לא יודעת כלום, רק מה שאני רואה. הציתו את הבית, אבל מצאתי גם תרמילים של קלצ'ניקוב - משהו שלא אמרו לי. אני מנסה להבין בעצמי, אין אף אחד שייתן לי את התשובות".
זו הסיבה שחזרת לבית?
"בהתחלה אפילו לא רציתי לראות תמונות של הבית, לא הייתי מוכנה. זה לא היה בראש מעייניי לראות איך רצחו אותם. רציתי להגיע לפה כדי לראות את הבית שלי, פיזית. ידעתי שלא אמצא אותם פה. הופתעתי מהדברים שמצאתי. לא חשבתי שאני באה לחקור, כי חשבתי שמה שאמרו לי נכון - אבל מדברים שראיתי פה בבית, אני לוקחת הכל בעירבון מוגבל".
מה קרה באותו בוקר, לפי מה שידוע לך?
"כשהתחילה המתקפה, לפי סרטונים שקיבלנו, הייתי בטוחה שכלום עוד לא קורה פה. הבסיס נמצא בצד השני של קיבוץ, בקצה. הם היו בתוך הממ"ד, לא הייתה קליטה, לא היה לנו איך לתקשר איתם. אספנו מידע מהאזור, מהשכנים, מאנשים מסביב, כדי להבין מה קורה איתם מבלי לדעת בוודאות שהם בסדר. הייתה לנו התחושה שהם בסדר. עד אחת בצהריים הם באמת היו בסדר. באחת הם יצאו מהממ"ד בשביל לדבר איתנו, זו הייתה הפעם היחידה והאחרונה שדיברנו איתם, באחת בצהריים ביום שבת".
מה נאמר לך בשיחה הזו?
"אמא דיברה איתי וסיפרה שהם נמצאים בממ"ד ושהכל בסדר. דיברנו עוד קצת והיא אמרה שיש צרור יריות מחוץ לבית: 'טוב, תומר, אני חייבת לדבר בשקט, שלא יישמעו אותי'. פה הבנתי שזה אמיתי, אמרתי לה: טוב, נדבר אחרי זה, תחזרו לממ"ד. מבחינתי נשמתי לרווחה. יום שבת, אחת בצהריים, כנראה שיש כוחות צבא בפנים. נכנסו לקבוצות הוואטסאפ שלנו קצינים והתחילו לאסוף מידע. הרגשתי שמשתלטים על האירוע הזה. המתקפה התחילה בשבת בבוקר, כמה זמן זה יכול לקחת? בלילה התחילו לצאת אנשים מהקיבוץ, חילצו אותם. החילוץ היה מאוד ארוך. כשראיתי שיצאו אנשים מהאזור שלנו, כי אנחנו מכירים את כולם, אני יודעת כל אחד איפה הוא גר, ידעתי ששכנים שלנו יצאו בהסעות לים המלח. הייתה בי תקווה".
אחרי האירוע הקשה הזה, בחרת להתגייס למילואים. לא שקעת. מאיפה הכוחות?
"לא ראיתי את זה בתור כוחות אלא בתור הישרדות. בצבא מאוד אהבתי את התפקיד שלי, הייתי מפעילת האמר קרבית. הרגשתי שהשירות שלי משמעותי. התפקיד עוסק באימוני חיילים, תרגילים יבשים, לפני כניסה. ההלוויה הייתה ב-20 באוקטובר והשבעה הסתיימה בסוף החודש, כשהתפקיד שלי כבר לא היה רלוונטי כי כבר הייתה כניסה קרקעית. ניסיתי להבין איך אני בכל זאת מגיעה לצבא, כן היה חשוב לי להיות בתוך המערכת. אני אוהבת שהכדור בידיים שלי, שאני לא תלויה באנשים אחרים, שאני אדון לעצמי. אני אוהבת להבין רגע מה קורה ושיש לי את ההשפעה הזאת, בכל דרך שהיא. לא ראיתי אופציה אחרת, מבחינתי זה להיות מנותקת - וזה לא המקום".
זה בטח גם הערכים מהבית.
"חד משמעית. אני מרגישה שהם גאים בהדר, בי ובמשפחה שלנו. אנחנו משפחה כל כך מלוכדת. אם הייתי מדמיינת לפני זה מה היה קורה אם לא הייתה לי המשפחה שלי, מבחינתי זה לא להתקיים, לא לעמוד על הרגליים. אני מרגישה את הכוחות האלה שהם מחדירים בי, זה מורגש בתוכי, זה דוחף אותי קדימה".
הדר ואת נותרתם לבדכם. איך את רואה את המשך החיים מכאן?
"המטרות שלי זה ליהנות מהחיים, בדיוק כמו שהייתה המטרה שלי לפני. חסכתי לטיול הגדול, שמבחינתי זה הטיולים הגדולים. אני עוד לא רואה לימודים באופק, אני רוצה לחוות את העולם. אני אוהבת נופים, אוהבת לטייל בארץ ובעולם, אוהבת את הטבע. אני רוצה לחוות את זה כמו שצריך, לא ממהרת לשום מקום. זה רק חידד לי שבעתיד, כשארצה ללמוד, אלמד משהו שאני באמת אוהבת ושיעשה לי טוב מבפנים".
ולחזור לכיסופים?
"זאת שאלה שאף אחד לא יודע לענות עליה עדיין. כיסופים זה חד משמעית הבית שלי. תמיד השם הזה הלך לפניי. לא היו קוראים לי תומר, אלא כיסופים. זה הבית שלי, אני אוהבת פיזית את המקום, את העצים פה, את הדשא, את המבנים, שחלקם כבר לא קיימים. אכפת לי מהמקום הזה".
לסיום, ביקשה תומר לגייס את הציבור הרחב לאיסוף תמונות של בני משפחתה שנרצחו: "בעקבות השריפה נשרפו לנו כל אלבומי הפילם. אין לנו שום גיבוי להם. פתחנו קובץ דרייב שבו כל אחד יכול להעלות תמונות, במידה ויש לו תמונות של אבא שלי, אמא שלי ושל שגיא, אפילו של הכלבים שלנו שהיו לאורך השנים. כל מי שיש לנו איזושהי תמונה או פריט זיכרון שרוצה לשתף אותנו, אנחנו רוצים להרכיב את האלבומים האלה מחדש".