משרד החינוך פרסם הבוקר (ב') את הספרים האהובים ביותר על תלמידי ישראל לכבוד שבוע הספר. מי שחשב שימצא שם יצירות שמוכרות כקלאסיות, כנראה שצריך להתחבר יותר לדור הצעיר. במקום הראשון במצעד הספרים לתלמידי כיתות ד'-ו' זכה השנה הספר "הפרעוש – סיפורו המדהים של ליאו מסי" ובמקום השני זכה הספר "לברון ג'יימס – מלך המשחק".
הספרים דורגו על ידי 41 אלף תלמידים מכיתה א' עד י"ב מכל רחבי הארץ. תלמידי כיתות א'-ג' גילו השנה העדפה לספרים המשלבים קומיקס – ספרים שמספרים את הסיפור באמצעות תמונה חזותית, בשילוב עם טקסט . לאור זאת, במקום הראשונים במצעד הספרים לכיתות א'-ג' זכו השנה הספר "ילד נינג'ה" והספר "דרקון וחתול גדול".
בכיתות הגבוהות יותר כבר שולט הרומן הרומנטי, על גווניו השונים, עם דגש על נשים חזקות. אולי זה רמז על קהל הקוראים העיקרי בגילים האלה. במקום הראשון נמצא הספר "הבחורה מהאי", מאת לורנה קוק, ובמקום השני "בנות המחתרת" מאת ג'ודי בטליון. הפתעה אחת נרשמה במצעד של כיתות ז' עד ט. במקום הראשון נמצא הספר "בלתי נפרדים" של שרה פניפקר, אבל במקום השני ניצב באופן יוצא דופן הספר "בעקבות הלהבות", של דבורה עומר, שמתאר את מלחמת העולם השנייה מנקודת המבט של חייל יהודי בצבא הבריטי. לא רע עבור ספר שפורסם ב-1986.
אין צורך להילחם בטעמם הספרותי של ילדים, אלא רק לברך על עצם העובדה שהם קוראים. ובכל זאת, אפשר לנסות ולהרחיב את ההיכרות שלהם עם ספרות הילדים. בבית אבי חי בירושלים יתקיים השבוע "בית חולים לספרים", פסטיבל שבוע הספר למשפחות, שמציע שלל פעילויות בנושא ספרים, מסדנת ריפוי לספרים פצועים וישנים ועד תחרות סיפורים קצרים שכתבו ילדים. ביקשנו ממשתפות הפסטיבל לבחור את ספר הילדים האהוב עליהן וכמובן להסביר מה הופך אותו לאהוב כל כך. כמומחיות לספרות, כדאי לקרוא את ההמלצות שלהן.
והילד הזה הוא אני: יהודה אטלס הכיר את הסודות הכי כמוסים שלי
מאירה ברנע גולדברג
"והילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס הוא הספר שהכי אהבתי ונהניתי לחזור אליו שוב ושוב בילדותי,
(כמובן שאהבתי מאוד גם את שאר הספרים בסדרה, "גם הילד הזה הוא אני", "ורק אני לא", "אני רוצה שפתאום", "הילדה שאני אוהב").
כילדה הרגשתי שיהודה אטלס מכיר אותי באופן אישי, הוא יודע מה אני עוברת, על מה אני חושבת, הוא יודע את הסודות הכי כמוסים שלי , הוא מכיר את המחשבות שלא סיפרתי עליהן לאף אחד. הוא יודע איך אני מרגישה כחלק מהמשפחה, איך אני מרגישה בבית הספר ואיך אני מרגישה עם החברים. מאוד הופתעתי שיש בעולם מבוגר שמכיר אותי כל כך טוב, כשעצוב לי או כשאני שמחה. הרגשתי שהוא פשוט יודע מי אני. בכל פעם שהייתי עצובה חזרתי לספר שוב ושוב. הוא היה כמו חבר, הוא הצחיק אותי וניחם אותי. הסדרה ליוותה אותי לאורך כל הילדות ואני שמחה שיש לי את ספרי הסדרה חתומים בידי יהודה אטלס ודני קרמן שהאיורים שלו מאוד הוסיפו לספר והפכו אותו ליצירה שלמה.
עליקמא הקטן: המנגינה של הספר מתעלה על הכל
אורית גידלי
גדלתי על עליקמא הקטן, שבמרחק השנים מתחוור כסיפור ילדים גזעני למדי. לפני שבוע, כשנברתי בערימת ספרי ספריה עירונית שעמדה לפני פירוק וניסיתי להציל מתוכה כמה שיותר ספרים לטובת ספרייתי, נתקלתי שוב בספר. לקחתי אותו אל אבא שלי ושנינו נבוכנו אל מול הטקסט המביך. אבל במקביל, מתחת לפני השטח, שנינו החסרנו פעימה. היטב היטב זכרנו אבא מלא חום שקורא לילדתו ערב ערב את החרוזים האלה. את מקצבם ואת נגינתם הגוף זכר ושמע ואף שב וניגן אל מול הספר שבידינו גם כשהילדה כבר חצתה את גיל החמישים. והנה המטפורה כולה. החיים אולי משנים את התוכן, מילים מחליפות מילים, מובן הודף מובן, יש לקוות שלטובה, אבל המנגינה שמתחת לכל היא מה שזוכרים ברבות השנים. ניגון של אהבה. אבא ובת שקרבתם, שנקנתה גם באלפי שעות סיפור ספר, עומדת להם בעבור השנים.
סיפורי חמד: אגדות שבהן כל אחד ידע את מקומות
איריס אליה כהן
ליום הולדתי התשיעי קיבלתי מהבסט בסטי שלי דאז, טל, את הספר: סיפורי חמד שהחזיק שלל "מעשיות" ו"סיפורי עם" מרחבי העולם. לא זאת בלבד שאני זוכרת את האגדות כולן, אלא שאני ממש זוכרת את הרגע שבו קיבלתיו לידיי. היה זה, למעשה, הספר הראשון שנקנה עבורי, כמתנה; קנייני הרוחני והגשמי הראשון. עד אז החלפתי, כמו רובנו, ספרים בספרייה, שניים ביום, ולקראת סופי שבוע, לפנים משורת הדין - שלושה. היה זה ספר המחמד שלי והייתי קנאית לו. אמנם אבי נהג לרשת את הבית באנציקלופדיות, כל מה שיצא, ברגע שיצא - אבל האנציקלופדיות, נהדרות ומכוננות ככל שהיו, נחשבו לרכוש משותף של כל בנות הבית. לכן, אולי, הספר הזה, על הדיכוטומיות השולטות בו ובכלל: העניים תמיד יהיו טובי לב ונדיבים, העשירים מרושעים, חמדנים ותאבי בצע. הבחורות צעירות ויפות להלל והזקנות מכשפות קנאיות שבאיזשהו שלב, ותמיד, באו על עונשן המצמרר והמחריד - לא מש ולא ימוש מליבי עד קץ הימים. או לפחות עד שאהפוך אני למכשפה זקנה ונרגנת.
טום סויר: למצות את תקופת הילדות
גלילה רון פדר
ספר הילדים שליווה אותי בכל שנות ילדותי ושאותו קראתי שוב ושוב ושוב, עד שידעתי בעל פה קטעים שלמים, היה טום סויר של מארק טווין. הערצתי את טום על התושייה המדהימה שלו, על הדימיון העשיר ועל היכולת למצות היטב את תקופת הילדות. הוא היה ההשראה שלי לדמותו של ציון מהספר 'אל עצמי' - ילד שלוקח את גורלו בידיו ומגשים את יכולותיו למרות נתוני פתיחה גרועים.
סיאה הילדה מאפריקה: העצמה נשית למרגלות הקילימנג'רו
מיקי קם
ספר הילדים האהוב עלי בכל הזמנים הוא ״סיאה הילדה מאפריקה״ מאת אסטריד לינדגרן שעיבדה לעברית לאה גולדברג .
זהו סיפור העצמה נשית, על ילדה אפריקאית שגרה למרגלות הר הקילימנג׳רו ועל אף שההורים מצווים עליה שלא לעזוב את הבית, ולשמור על אחיה הקטנים, היא ממרה את פיהם והולכת בדרך לא דרך כדי להשתתף בחגיגה הגדולה ולחזות במו עיניה במלך מריאלה.
אני קצת סיאה.