"היא לקחה לי", "למה רק לו מגיע", "אני הייתי ראשון" – איזה הורה לא מכיר את המשפטים האלה? ובכן אחת הסיבות העיקריות לוויכוחים בין ילדים היא – ניחשתם נכון: קנאה.

נדב הריס, פסיכולוג קליני, מייסד ושותף בחברת BeWith.Family, מסביר שבדומה לכעס או חיבה, קנאה היא עוד רגש ממכלול רגשות המאפיינים קשר בינאישי, והיא לגיטימית לחלוטין. לדבריו, זרמים שונים בפסיכולוגיה מצביעים על כך שאנחנו מקנאים כבר מתקופת הינקות, כלומר זהו מרכיב יסודי בכל מערכת יחסים. ככל שעוצמת הקרבה גדולה יותר, כך הקנאה עשויה להתבטא בצורה משמעותית יותר.

אלא שבניגוד לקנאה המופגנת כלפי קולגה מהעבודה או הורה למשל, קנאה בין אחים עלולה להיות משמעותית יותר, ויכולה לשמש כטריגר לוויכוחים רבים בין הילדים. "קשר בין אחים אמור להימשך שנים רבות, ויציבות זו מאפשרת ביטוי חופשי יותר של תחושות", מסביר הריס. "מאבקים על המעמד במשפחה והתחרות על תשומת הלב ההורית מעודדים לא אחת את הופעת רגש הקנאה, והוא עשוי להתבטא ברמות שונות".

כללי הזהב: כך תפעלו כשהילדים מקנאים ורבים

הורים רבים לא יודעים כיצד לפעול כשהילדים מביעים כעס או תסכול נוכח רגשות קנאה. "מעורבות ההורים בוויכוח היא פונקציה של גיל והתפתחות הילדים", מסביר הריס. "ככל שהילדים מתבגרים, אפשר לתת להם לנסות למצוא בעצמם דרכים לפתרון הסיטואציה. לאורך שנותינו כהורים אנחנו לומדים להתנהל בהתאם לגיל הילד – אם בגיל שנתיים ההורים פעילים יותר בוויכוחים, בגיל מאוחר יותר הם נמצאים שם עבורם יותר בהיבטים של הקשבה או תמיכה. לאורך הדרך לגיטימי לקחת צעד קדימה או צעד אחורה בהתאם לדינמיקה".

פעוטות: בשלב זה חשוב שההורה יישאר בתמונה

הריס מסביר שכאשר מדובר בפעוטות, ההורים בהחלט יכולים להפגין מעורבות במהלך הוויכוח, תוך כדי מתן לגיטימציה לרגשות שהם מפגינים. "במקום להגיד 'חבל שאתה מקנא', אפשר להסביר לילד שזה בסדר, וכדאי אפילו לעזור לו להביע את הרגש. משפט כמו 'נראה לנו שאתה מקנא, מותר לך, אבל הנה הצעה לפתרון' בהחלט יכול לסייע. נסו לגרום להם להבין שקנאה היא רגש לגיטימי שמותר לדבר עליו ולהודות בו, ובד בבד – להציב גבולות".

ילדים: לאפשר להם להתמודד בעצמם אך גם לתווך מדי פעם

כשמדובר בילדים גדולים יותר, הריס מציע לתווך מדי פעם. "ילדים בגיל יסודי עדיין זקוקים להתערבות ולהכוונה, אך רצוי גם לאפשר להם להתמודד עם הסיטואציה בעצמם. אפשר לשאול אותם מהן הדרכים לפתרון לדעתם, מה הם מצפים שיקרה וגם לאפשר להם להביע רגשות. כדאי לעזור ולתמוך ולאפשר ביטוי לרגש אך גם לתת להם לפתח דרכי התמודדות משל עצמם".

הריס מציין שפעילויות משותפות ומשחקים למשל, יכולים להוות קרקע פורייה לעבודה על תחושות אלה. אלה אומנם מעוררים קנאה וויכוחים אך מאידך - עצירה במהלך הפעילות או שיחה לאחריה, תוכל לאפשר התייחסות לתחושות הילדים.

גיל ההתבגרות: יותר הקשבה פחות התערבות

בשלב הבוגר של תקופת הילדות, הריס מציע לאפשר לילדים/לבני הנוער יותר עצמאות. "ההתערבות בגיל ההתבגרות יכולה להתבטא בהקשבה ופחות במתן עצות. אפשר להסביר להם את עמדתכם – 'אני לא מתערב ביניכם כי אני רוצה לראות איך אתם מתמודדים עם זה'. או 'חשוב שתלמדו שלא בכל ויכוח מערבים את ההורים'. הרעיון הוא לצאת בהדרגה מהתמונה ולאפשר להם להתנהל כבוגרים. בתוך כך, חשוב לדעת שלא תמיד ההתנהלות בין הילדים ללא התערבות הורית תתקיים כמתוכנן. צריך להכיר בעובדה שזה חלק מההתפתחות הטבעית שלהם".

האם ההורים חייבים להציג חזית אחידה מול הילדים?
"בכל השלבים ההורים צריכים ללמוד מתי נכון לפעול כחזית אחידה מול הילדים ומתי לאפשר להורה אחד להוביל. אין החלטה מדויקת לכל מצב מהו הדפוס הנכון, כל זוג מפתח עם השנים את השפה שלו ואת הרפרטואר שלו להתמודדות עם שלל מצבים שמתעוררים בין אחים".