הבדידות הוגדרה כ"מגפה עולמית", ובניגוד למה שנהוג לחשוב היא אינה שמורה רק לקשישים ועריריים. היא פוגעת גם בילדים ונוער, ולאו דווקא בילדים דחויים או לא רצויים. אחת האוכלוסיות שחווה התמודדות קשוחה במיוחד בחופשת הקיץ היא זו של ילדים מופנמים ושקטים שמתקשים לייצר ולשמר חברויות. הם חווים קושי קיצוני בסיטואציות חברתיות יומיומיות גם בשגרה, והחופש הגדול – שבועות ארוכים ללא כל מסגרת שמחייבת אותם לפגוש בני ובנות גילם, הם לחלוטין לבדם.

"העולם נראה אחרת כשיש לך חברים טובים"

מזי, אמא לשניים, מתארת התקפי חרדה, ריחוק וניתוק שהלכו והתעצמו, קושי גדול בהנהלות יומיומית וביצירה ושימור קשרים חברתיים, תחילה אצל בתה וכעבור כמה שנים הבחינו בדפוס דומה, גם אצל בנה. מופנמות קיצונית שמנעה מהם כל לקיחת חלק במפגשים חברתיים קטנים כגדולים ובתפקוד היומיומי. מללכת למכולת, דרך נסיעה באוטובוס, מפגש עם חברים, הצבעה בכתה, ועד לכדי קשרי חברות שפשוט הלכו ונעלמו.

חרדה חברתית מוגדרת כפחד מופרז ולא מידתי ממצבים חברתיים, ותחושה מתמשכת של חוסר מסוגלות להתמודד עם סיטואציות חברתיות, אפילו היומיומיות שבהן. היא נחשבת היום לאחת ההפרעות השכיחות ביותר בעולם המודרני, ובמהלך השנים היא עלולה לפגוע בהישגים הלימודיים והתעסוקתיים, בהתפתחות אישית ומקצועית, בגיוס לצבא, ביצירת קשרי זוגיות ויצירת משפחה, ועוד. בהיעדר טיפול עלולה החרדה לגרום לדפוסים של הימנעות וריחוק, עד כדי ניתוק, דכאון ובדידות.

מזי מספרת כי טיפול פסיכולוגי ארוך שעברה בתה הועיל באופן מוגבל, וכי הייתה חסרה מאד ההתנסות האמיתית בסיטואציות חברתיות מהן היא נמנעת, עם בני ובנות גילה. מפגש, שיח, סמול טוק, משחק, שיתוף והקשבה, יצירת קשר. הם הופנו ע"י הפסיכולוגית לרקפת, קבוצות חברתיות בהן עושים בדיוק את כל אלו – עם ילדים נוספים שחווים קושי דומה, תוך הנחיה מקצועית ורגישה.

"ההתחלה לא הייתה קלה, אבל היא עברה שם תהליך מדהים. קודם כל ולפני הכול – ההבנה שכל הפחדים האלו, חוסר הביטחון ורגשות הנחיתות הם לא איזו "דפיקות שלך". רבים מרגישים כמוך. לאט לאט היא למדה ליצור קשר, ליזום, לא לפחד להתנסות, להעז ואפילו להיכשל ולגלות שהשמים לא נופלים. הקבוצה הפכה להיות חבורה... העולם נראה אחרת כשיש לך חברים טובים ויש עם מי לדבר ועם מי לצמוח ביחד.

"אבל השינוי הגדול היה כשהיא העזה לצאת ולנסות גם מחוץ לקבוצה. זה לא קרה ביום אחד, זה לקח זמן וצבירה של ביטחון אבל אז ראינו אותה מתחילה לתקשר, להסתכל בעיניים, לשאול, לענות, להגיב. היא התחזקה אל מול העולם, אל מול הפחדים שלה, והיום היא מסוגלת להתמודד עם דברים שפעם לא הייתה יכולה לעשות, היא עצמאית יותר, פתוחה יותר לעולם וכבר לא נמנעת ומסתגרת".

ואלו אכן החדשות הטובות. חרדה חברתית אמנם אינה נוטה לחלוף מעצמה, אולם היא אינה גזרת גורל ובהחלט יש מגוון דרכים וכלים כדי להתמודד עמה טוב יותר, ולשפר משמעותית את איכות החיים ואת איכות הקשרים החברתיים והבינאישיים. אחת הדרכים לכך, שהוכחה מחקרית כאפקטיבית ואף קצרת טווח, היא ה- CBT - שיטת טיפול קוגניטיבית-התנהגותית. עמותת רקפת המפעילה קבוצות חברתיות-רגשיות לחיזוק "השריר החברתי" ולשיפור המסוגלות החברתית, פיתחה מודל עבודה קבוצתית, המבוסס על כלים מעולמות ה- CBT והתיאטרון, והיישום שלו הוא בקבוצות, בצורה חווייתית ומשחקית. הקבוצות מונחות ע"י מנחי ומנחות קבוצות מיומנים ורגישים. לכל קבוצה יהיו בדר"כ שני מנחים: האחד מגיע מרקע מקצועי – והשני עם רקע אישי. עם זאת, רבים המנחים המחזיקים בשני הכובעים, וחלק מהם גם עברו הכשרה מלאה בהנחיית קבוצות עם התמחות בחרדה חברתית, במרכז ההכשרות שמפעילה העמותה.

ירידה בלימודים, להסתגרות, הימנעות ודיכאון

אלונה, אמא לנער שהשתתף בקבוצת רקפת, משתפת בקושי כפול – של בנה ושלה, כאמא:

"זה התחיל בזמן הקורונה. הוא היה בכיתה י' וחווה ניתוק חברתי, שהתקשה להתאושש ממנו גם אחרי שנגמרו הסגרים וחזרו המסגרות. 'נפגע קורונה' קלאסי. ראיתי כמה מצב הרוח שלו היה ירוד, לא היה פעיל בשום דרך, לא מצא את עצמו חברתית.

זה השפיע על כל תחומי החיים, הוביל גם לירידה בלימודים, להסתגרות, להימנעות ולדיכאון. חוץ מאשר אותנו, המשפחה הקרובה, הוא לא ראה אף אחד. כאמא, זה גרם לי להרגיש נורא. נסחפתי אחריו ברגשות הקשים והבנתי ששנינו צריכים עזרה. המחשבה שאת והבן שלך נמצאים במקום שהוא "מחוץ לנורמה", רגשי האשמה שלי כאמא וחוסר האונים מולו, הביאו גם אותי למצב לא פשוט. כשהגיע לי"א, הקשיים שחווה בבית הספר התחילו לצוף והיועצת נכנסה לתמונה. ממנה הגיע הרעיון לפנות לרקפת. הוא רצה ללכת, רצה להתגבר על הקשיים ולקבל עזרה. בהתחלה הוא היה מאד שקט ומכונס בעצמו, אבל הוא התמיד בקבוצה, ומהר מאד היא הפכה לגלגל הצלה בשבילו. לאט לאט הוא יצא מהדיכאון, התחיל למצוא את עצמו, התחיל לצאת עם חברים ולהשתתף יותר בפעילויות. ראיתי אותו הופך עצמאי יותר ככל שהזמן עבר. לצד התהליך שלו, גם אני נעזרתי בגורמים מקצועיים מטעם העמותה וקיבלתי כלים לתמוך בו. הרגשתי עטופה".

הדרך שעושים הילדים והנוער בקבוצות היא אכן משנת חיים, אבל אין ספק שהתהליך המשמעותי והאפקטיבי ביותר קורה כשגם ההורים לומדים ומקבלים כלים כדי לסייע לילדיהם. אלו שמלווים את הקושי יומיום ושפוגשים את המתבגרים כשהם חוזרים הביתה מ”שדה הקרב” כדי להתחזק, להיטען, להתנחם זקוקים גם הם לידע ועזרה, ולחיזוק תחושת המסוגלות (של הילד ושל ההורה). 

לכן, במקביל לעבודת הילדים והנוער בקבוצות, וכדי לחזק את מעטפת התמיכה במשתתפים, מוצעים גם מגוון מענים המוקדשים להורים. הדרכות מקוונות, מפגשים קבוצתיים ואפילו הדרכה וליווי פרטני, המועברים ע"י צוות של מנחות הורים מוסמכות ומיומנות המתמחות בקשיים חברתיים, דפוסי הימנעות וחרדה.

"יש ילדים ששונאים את החופש הגדול"

סמדר, אמא לילדה שמתמודדת עם חרדה חברתית, חוותה כאב לב ותסכול רב מחוסר האונים שלה כאמא, אל מול ההימנעות החברתית של בתה, שהגיעה למצב מבודד לחלוטין. זה היה עוד לפני שידעה לקרוא לקושי הזה בשם. יום אחד, כששיתפה חברה בביישנות הקיצונית של בתה, שמעה מאותה חברה על הדרכות וליווי להורים שמציעה רקפת, כחלק מפעילותה לסיוע למתמודדים עם חרדה חברתית.

סמדר הצטרפה תחילה לוובינר פתוח שמיועד להורים, ובעקבותיו גם לקבוצת תמיכה, יחד עם הורים נוספים "באותה סירה". לאחרונה סיפרה בקבוצה על חוויית בדידות קשה המאפיינת רבים מהמתמודדים עם חרדה חברתית, שמועצמת דווקא עכשיו בחופש הגדול:

"יש ילדים ששונאים את החופש הגדול. כולנו מכירים כאלה. הם יכולים להיות הילדים שלכם, אחיינים, ילדים של חברים. אולי בכלל אלו היו (או עדיין) אתם. הם לא נוסעים עם החברים להופעות, פסטיבלים, לים. הם לא הולכים לקולנוע. לא נפגשים עם חברים לשבת סתם. הם לא בקבוצות הוואטסאפ. הם פשוט לא ביחד. מה הם כן? בודדים מאד. מבלים ימים שלמים בחדר, עם עצמם. אולי עם עוד מסך או ספר. לפעמים הם פשוט לא מסוגלים לפגוש אחרים - הם בחרדה, ולפעמים הם כבר כל כך כואבים או מובסים, שהם כלל לא מנסים.

הלב שלך נשבר כשאת רואה שהילדה שלך לבד. אין כמעט קושי הורי כואב יותר. אבל ככל שהקושי רב, כך מדהים ומרגש יותר לראות את התהליך שהיא עברה ברקפת, ושאני כאמא עברתי לצידה. להבין שגם ברגעים הכי קשים, יש תקווה ואסור לוותר עליה".

למעלה משנתיים עברו ממשבר הקורונה, וההשפעות הקשות שכולנו הוזהרנו מפניהן, אכן לא אחרו לבוא. החוסן החברתי והרגשי של ילדים, נוער ובוגרים נפגעו מאד. אלו שהתמודדו קודם לכן עם קשיים חברתיים - מתקשים היום יותר, ואליהם הצטרפו רבים במהלך ובעקבות המשבר. אלפים רבים שחווים קושי אמיתי להשתלב באותה "רקמה אנושית אחת" שכולנו שואפים לה, והתוצאה היא שהם וכולנו, כחברה - מפסידים.

 

"קשה לקלוט על אילו מספרים אנחנו מדברים: 1 מכל 4 אנשים בעולם מושפעים מהבדידות, והמצב רק הולך ומחריף. אנחנו ברקפת פוגשים את המציאות הזו יומיום בכמות הפניות אלינו – שעולה ועולה. אנחנו פועלים כבר יותר מעשור ויודעים שהפעילות אכן אפקטיבית ומשנה חיים. אנחנו עושים את המקסימים כדי להרחיב את הפעילות ואת פריסת הקבוצות (נכון להיום פועלות כ 75 קבוצות לילדים, נוער, צעירים ובוגרים ברחבי הארץ), ואנחנו מקווים להתחיל את שנת הלימודים הבאה עם מענה רחב משמעותית"

אבנר דפני, מנכ"ל ומייסד העמותה

 

העמותה מפעילה בין היתר גם תוכניות במערכת החינוך (כספק מאושר במערכת הגפ"ן), ביניהן התוכניות לחינוך חברתי ולצוותים, הפועלות לחיזוק מיומנויות חברתיות ולשיפור האקלים החברתי בבית הספר.