"הגינה הקהילתית מאפשרת לילדים להרגיש חלק ממשהו גדול"

יהונתן ואן סון (26) הוא סטודנט בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. לומד אגרו אקולוגיה ובריאות הצמח – מדעי הצמח בהיבט אקולוגי ומתנדב בפרויקט פר"ח במסגרתו הוא מדריך ילדים בגילאי א'-ד'. אך תחילת חייו לא בדיוק מעידה על המקום אליו הגיע. 

"לא מאד האמנתי בהתחלה בקונספט ההתנדבות"

"גדלתי ביישוב החרדי טלזסטון (קרית יערים)", הוא מספר, "ובשנות נעוריי עברתי תהליך של יציאה מהחברה החרדית. אמנם עזבתי את החברה החרדית אבל אני בהחלט מחובר ליהדות, מאמין ואוהב את אורח החיים היהודי. לאחר שיצאתי מהעולם החרדי הלכתי להתנדב כרועה בחוות בודדים בשפלה הפנימית ובגיל 19 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השריון. אין ספק שעבור בחור כמוני שגדל בקהילה חרדית כל חייו זה לא היה פשוט ומובן מאליו אבל למדתי המון בצבא על עצמי ועל מה שחשוב לי. תקופה אחרי השירות הצבאי מתוך סקרנות ורצון להבין עוד על העולם החלטתי ללמוד חקלאות".

לפרויקט פר"ח נחשף ואן סון במסגרת הלימודים האקדמיים. "הגעתי לפר"ח והתחברתי למודל של פר"ח במסגרתו החונך מעניק לילד תשומת לב אישית, טיפוח ודגם חיובי לחיקוי ובכך מסייע לילד לממש את הפוטנציאל הגלום בו, לפתח הערכה עצמית חיובית ולשגשג. כאדם שחווה מעבר בין מגזרים אני מאד מתחבר לתמיכה בילדים שבאים מרקע מאתגר. רציתי להיות משענת לילדים שצריכים עזרה בלימודים ובכל תחום רגשי שהם חווים. אם להיות כן לא מאד האמנתי בהתחלה בקונספט ההתנדבות אבל מהר מאד התחברתי וגיליתי את העוצמה שיש בזה ואת התהליך המהותי שלא רק החניך עובר אלא גם החונך".

מה בעצם כוללת ההתנדבות שלך?

"אני חונך בבית פר"ח שברחובות, ועובד עם ילדים בגילאי כיתות א' – ד'. זה בעצם מרכז העשרה קהילתי המהווה מרחב פתוח ומזמין לילדים מרקע מורכב והוא משמש עבורם בית חם לאחר בית הספר, בשעות אחר הצוהריים. הילדים נהנים במקום מארוחה חמה, חוגים מעשירים, הכנת שעורי בית ופעילויות מיוחדות עד לשעה שבע בערב. אני חלק ממערך חונכים שעובד עם הילדים. בגלל שאני גם גר בשכונה אני מכיר את המשפחות ומאד מחובר לכולם. חשוב לי לציין שבתי פר"ח פועלים לא רק בזמן הלימודים אלא גם בחופש הגדול מה שנותן מענה חינוכי ופעילות עשירה במקום שהם יסתובבו ברחובות, וכמובן מסייעים להורים שידם אינה משגת להעסיק את הילדים או לרשום לקייטנות".

"אני מרגיש שאני את שלי עשיתי"

במהלך העבודה עם הילדים, ואן סון הבין שעולם הטבע זר להם ושהם לא נחשפים אליו. "החלטתי להתחיל להכיר להם את הקסם שבטבע. יצאנו לטיולים קצרים באזור. זה מצחיק עד כמה הם חששו מהטבע. הייתה למשל ילדה שחששה לגעת בחגבים שראינו כי הם לא מחוסנים. הייתי צריך להסביר לה את ההבדל בין חרקים לחיות הדורשות חיסון. היה לי מאד חשוב שהם יתיידדו עם הטבע כי הוריהם שעלו מאתיופיה כן מכירים ואוהבים את הטבע ולי אישית זה הרגיש חסר. בבית פרח ישנה חלקת אדמה ללא שימוש ויחד עם חבר החלטנו להקים שם גינה קהילתית בשיתוף עם הילדים. אספנו מנגריות באזור שאריות קרשים, השרשנו שתילים ויחד עם הילדים עבדנו על הקמת הגינה – שתלנו טיפחנו וסידרנו אותה לתפארת".

מה היו התחושות של הילדים לגבי הפרויקט?

"הילדים רכשו בראש ובראשונה ערך של עבודה משותפת וכמו כן ערכים של בגרות ואחריות. הם הרגישו שהם שותפים להקמה של משהו גדול ומיוחד עבורם. בנוסף התהליך לימד אותם עוד יותר על הטבע, על צמחים וחרקים. אני מרגיש שאני את שלי עשיתי. אני מאד אוהב את כל החניכים שלי אבל ברור שתמיד יש מישהו שהסיפור שלו נכנס לך יותר ללב.

"למשל י', ילדה מקסימה בת 8 שהיא גם במקרה שכנה שלי. לפני שהגעתי לחנוך בבית פר"ח לא הכרתי אישית אותה או את משפחתה וכשהתוודעתי לסיפור המשפחתי שלה הבנתי שאמא שלה נפטרה מסרטן כשהייתה בערך בת 6. הכרתי ילדה מופנמת ומהתבוננות בה הבנתי שמדובר בילדה מאד חכמה. לאט לאט התחברתי אליה והכרתי את אבא וסבתא שלה. כשאמרתי לאבא שלה שהיא מאד חכמה אני זוכר שהוא הופתע כי באמת מדובר בילדה מאד מופנמת. היא מאד נגעה לליבי ועשיתי הכול כדי לאפשר לה להיפתח לחברים באמצעות עידוד של משחקים בחצר ופעילויות משותפות. לאט לאט היא אכן נפתחה, התגברה על מחסום הבושה ורכשה חברים. גם ברמה הלימודית היה לי חשוב שהיא תממש את הפוטנציאל הגדול שלה והשקעתי הרבה בלסייע לה. כשאני רואה תוצאות עבורי זה עולם ומלואו.

"סיפור נוסף הוא של נ', ילד מקסים בכיתה ד'. הרבה נוטים לקטלג אותו כ'ילד בעייתי' אבל אני הבנתי את הראש שלו והחלטתי לדבר איתו בגובה העיניים. זה מאד עזר. רתמתי אותו לסייע לי בכל מיני עבודות נחמדות שעשיתי בבית פר"ח – בנינו יחד שער, טיפלנו בערוגות בגינה ועוד. הבנתי שברגע שאני נותן לו אחריות הוא עף על זה. גם בתחום הלימודי הבנתי שאם אגש אליו בשפה שלו הוא יתגייס לזה. כשאין לו כוח לעשות שיעורים אז במקום לנזוף בו או לשכנע אותו בהגיון למה זה חשוב, אני אומר לו "נו מה? לא תקדיש לי 10 דקות לחשבון?" ואז הוא מיד מתיישב ופותר איתי תרגילים.

"למדתי באופן כללי שכל ילד הוא עולם ומלואו ולכל אחד צריך לגשת בצורה אחרת. אין לי מילים לתאר כמה זה תורם לי אישית. אני מרגיש שההתנדבות הזו חשובה לי לא פחות מאשר לילדים ובטוח שמה שאני לומד כאן עוד ילווה אותי שנים רבות. אני מרגיש מאד מסופק מהפרויקט הזה – תרמתי ונתרמתי. זכיתי לתחושת סיפוק ועשייה מעצם התרומה לחברה. אני ממליץ לכל אחד לקחת חלק בפרויקט המדהים הזה".