למה אומרים עץ או פלי כשמטילים מטבע?

כל ילד יודע שלא בוכים על חלב שנשפך. אבל חשבתם פעם למה דווקא על חלב ולא, למשל, על מים? למה מרימים את הכפפה, ולא צעיף או כובע? והרי לכולנו די קריר כרגע, אז מה הסיפור של קור כלבים? השפה העברית משופעת ביטויים וניבים שאנחנו שומעים ומשתמשים בהם באופן יום-יומי, ואנחנו בדרך כלל לא עוצרים לשאול את עצמנו מהיכן הם בכלל הגיעו.

מתברר שמאחורי כל הביטויים האלה עומדים סיפורים מרתקים. חלקם התגלגלו לשפה שלנו מהתנ"ך, חלקם משפות אחרות, יש גם כאלה שהגיעו ממנהגים היסטוריים, מימי האבירים ואפילו מהצד האחר של העולם. אריה שטרן, יזם הייטק ומדריך טיולים, החליט לחשוף אותם בספרו החדש "למה לא בוכים על חלב שנשפך?" (הוצאת מטר), שמאגד 120 ביטויים בעברית ואת המקורות המפתיעים שלהם, בשפה קלילה ונגישה ובליווי איורים. למטה תוכלו לקבל טעימה קטנה מהם.

"במשך אלפי שנים אנחנו מוסיפים ביטויים שונים בכל משפט שלנו אפילו בלי לשים לב, ובלי להכיר את המקור שלהם", אומר שטרן בשיחה עם mako, "המטרה שלי היא שאנשים יעצרו לחשוב לרגע על הביטויים שהם משתמשים בהם כל הזמן. רציתי להפיץ את החיבה שיש לי לעברית, וגם לתת את הידע הזה לאנשים בכל גיל, מילד בן 4 שרק מתחיל להכיר אותיות, ועד מבוגר, כדי שיוכלו להשתמש בהם וגם לדעת מה הם אומרים".

ההשראה לספר הגיעה מעבודתו של שטרן כמדריך טיולים. "גדלתי בבית דתי, ושם התחיל החיבור העמוק שלי לשפה העברית ולמקורות היהודיים והישראליים בכלל", הוא מספר. "מגיל צעיר התפתחה אצלי הסקרנות לביטויים ולמקורותיהם, ובתור מדריך טיולים אני מדבר על זה הרבה עם מטיילים: כשאנחנו נמצאים בשער רעמסס ביפו, למשל, אני מספר להם על הצירוף כתב חרטומים. כשאנחנו עומדים ליד ביתו של סופר סת"ם בצפת, אנחנו מדברים על הביטוי קוצו של יו"ד".

במשך שנים ארוכות הוא אסף כל הביטויים שסיקרנו אותו, ובתקופת הקורונה החליט לאגד אותם לספר. כדי להתחקות אחרי ההסברים שמאחוריהם ערך שטרן מחקר רחב, התייעץ עם לשונאים ומורי דרך, וכשמצא כמה הסברים שונים לביטוי מסוים, אפילו כינס קבוצות מיקוד כדי להחליט מהו המקור המוכר והנפוץ ביותר – כמו במקרה של "פעם שלישית גלידה", אחד הביטויים שהשורש שלו הכי שנוי במחלוקת.

הביטוי האהוב על שטרן הוא כנראה גם הכי משמח שיש בשפה העברית: עד 120. "בכל יום הולדת אנחנו מאחלים את האיחול הזה, אבל למה רק עד 120? למה לא יותר? למה לא עד 200?". מקור הביטוי, מסביר שטרן, הוא בפסוק שמופיע בספר בראשית: ויאמר ה', לא ידון רוחי באדם לעולם בשַגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. "כלומר, לפי התנ"ך, אלוהים תבע שהמקסימום שאנחנו יכולים לחיות זה עד גיל 120. ולכן, זה בעצם איחול לחיים הארוכים ביותר שאלוהים סידר לנו", מסביר שטרן.

הנה עוד 20 ביטויים שבחרנו מתוך הספר והסיפורים שמאחוריהם, תתכוננו להיות מופתעים:

1. אבן דרך: הביטוי אבן דרך מתאר מאורע או נקודת ציון מיוחדים הראויים לאזכור בחייו של אדם או ארגון. מקור הביטוי במנהג הרומאי להניח אבני מייל לאורך הדרכים שסללו כדי לסמן לנוסעים בדרך את המרחק שעברו. בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס החלו הרומאים בסלילת דרכים שלרוב חופו אבן והיו לדרכים המתקדמות בעולם העתיק. הן אפשרו קיום של סחר רציף בכל מזג אוויר, וכמובן גם שינוע מהיר של חיילים. חלק מתייחסים לפרקטיקה זו כאחת הסיבות שסייעו להתפשטות הרומאית ברחבי אגן הים התיכון. באמצע המאה השנייה לפנה"ס נכנס ל"סטנדרט של הדרך הרומאית" הנוהג של הוספת אבני מייל – אבני דרך המונחות במרחק של מייל אחת מהשנייה לאורך הדרך. מאז מוצאים אותן לאורך כל אחת מאלפי הדרכים שהרומאים פרצו וסללו באימפריה. זה כולל לא מעט דרכים רומאיות שנסללו בארץ ישראל, ושהתוואי שלהן ואבני הדרך שלהן עדיין ניכרים לעין.
2. בטל בשישים: בטל בשישים הוא מונח פרקטי בהלכה המתייחס לסוגיית כשרות. לפי ההלכה, מזון לא כשר שהתערבב במזון כשר הופך את כל המזון לבלתי כשר, אלא אם מדובר בחתיכה מזערית שטעמה כלל אינו מורגש ובטל בשישים (אחד חלקי שישים). זו בעצם אמת המידה הקובעת אם המזון כשר או לא. למשל, אם טיפת חלב נופלת בטעות לתוך סיר של מרק בשר, והיחס בינה לתכולה המקורית של הסיר "בטל בשישים", המרק שבסיר עדיין ייחשב כשר. מההקשר ההלכתי הצר נדד הביטוי והפך לניב שמשמעותו עניין זניח, חסר השפעה ולא מהותי.
3. גיס חמישי: הביטוי גיס חמישי מבטא כוחות חתרניים שפועלים בתוך גוף מסוים, בכוונה לערער את כוחו של אותו גוף ולסייע למתנגדים לו. הביטוי נטבע במלחמת האזרחים הספרדית שהתנהלה בשנים 1936-1939, כאשר מפקד הצבא הלאומני טען שיש לו ארבעה גייסות צבאיים לכיבוש מדריד, וגיס חמישי – כוח של אזרחים שמסייע לצבא מתוך העיר. ובהשאלה, כוחות של בוגדים שמשתפים פעולה עם האויב מבפנים. במבחן המציאות הגיס החמישי לא הועיל הרבה, אבל הביטוי נשאר ומשמש לצרכים דמגוגיים ורטוריים, ובעיקר לתקיפת יריבים פוליטיים. עם השנים הביטוי הפך למדיניות. למשל, במלחמת העולם השנייה אזרחים גרמנים בבריטניה ויפנים בארצות הברית הועברו למחנות מעצר מחשש להיותם גיס חמישי.
4. דם כחול: הביטוי מתאר בני אצולה, ומקורו בחלוקה המעמדית בספרד של ימי הביניים. בתקופה ההיא האצילים לא עבדו בשמש כמו האיכרים (שהיו רוב האוכלוסייה) ולכן לא השתזפו, כך שעורם היה חיוור והיה ניתן להבחין דרכו בוורידים שנראו כחולים בשל בהירות עורם. האצילים טענו שמוצאם שונה מזה של המורים (הכובשים המוסלמים של ספרד), ולכן דמם כחול ולא אדום. כאשר האצילים כבשו אדמות, הם נהגו להניף את חרבותיהם מעלה ולהציג לראווה את ורידיהם הכחולים – הוכחה לכך שהשושלת שלהם לא "טומאה" בידי המורים. כיום הביטוי משמש לתיאור בני טובים, בני מעמד אריסטוקרטי ואנשים מיוחסים, לא תמיד במובן הטוב של המילה, אלא לעתים כדי לבטא התנשאות וניכור מ"פשוטי העם".
5. העלה חרס בידו: האמירה העלה חרס בידו היא דרך מליצית לתאר חוסר הצלחה או כישלון. הניב התגלגל אלינו מהתלמוד, שם מופיע המשפט: "צלל במים אדירים והעלה חרס בידו". למעשה, הפירוש הרווח לניב זה מתכתב עם חלקו הראשון של המשפט: צלל במים אדירים. הוא מתייחס לשליית פנינים ממעמקי הים – פרקטיקה שבעבר היתיה מוכרת באזורנו. ואכן, הדימוי של שולה פנינים שמצליח להעלות מן המעמקים חרסים בלבד, שהם חסרי ערך כלכלי, מדויק ומתאים למשמעותו כיום.
6. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה: הביטוי הציורי, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, הוא תרגום מילולי לעברית של הביטוי באנגלית: It aint’t over till the fat lady sings. המשמעות המטפורית של הביטוי היא שהסוף פחות קרוב ממה שנדמה לנו, ועדיף לא לחזות אותו אלא לחכות בסבלנות. מה שיפה במטפורה הזאת הוא שהמקור של הביטוי מגיע מעולם האופרה, ואפילו ניתן למצוא את שורשיו באופרה ספציפית – "דמדומי האלים" של ריכרד וגנר (כן, אותו וגנר ידוע לשמצה). האופרה שמושתתת על המיתולוגיה הנורדית מגיעה לסיומה עם אריה ארוכה במיוחד של זמרת סופרן, המגלמת את דמותה של הוולקירית ברונהילדה המתארת את סוף העולם. בעבר היו רבות מזמרות הסופרן נשים גדולות, והשילוב של השירה הבלתי נגמרת עם התמה של סוף העולם שמגיע לקצו בתום השירה, הוליד את המשל הסרקסטי.
7. חלק הארי: משמעות הביטוי חלק הארי היא: החלק העיקרי. למרות המצלול המליצי, לא מדובר בביטוי עברי קדום, אלא בתרגום מלועזית שהתגלגל כנראה ממשל ידוע של איזופוס. המשל מספר על האריה, החמור והשועל שיצאו לצוד יחד. בתום הציד, כשנדרש לחלק את השלל, דרש החמור לחלק אותו באופן שוויוני. בתגובה טרף אותו האריה ואמר לשועל לקחת את חלקו בשלל. השועל הבין את הרמז, לקח לעצמו חלק קטן ופחות מובחר, והשאיר לאריה את החלק העיקרי.
8. כבשה שחורה: מתברר שמאז ומתמיד הכבשים השחורות זכו למעמד נמוך במיוחד. בניגוד לאחיותיהן הלבנבנות, הצמר הכהה שהן סיפקו לא זכה לביקוש, בגלל הקושי לצבוע אותו ולהשתמש בו ליצירת חוטי צמר ססגוניים. כיוון שתרבות העדר נפוצה גם בקרב בני אנוש ולא רק בקרב כבשים, הכבשה השחורה החריגה נהפכה בתרבויות שונות לכינוי המתאר אדם יוצא דופן, שהתנהגותו או מעשיו מביישים את משפחתו. היום אנחנו מבינים שרק בזכות האנשים החריגים הללו העולם שלנו מגוון ויצירתי יותר.
   

   

9. כתב חרטומים: הביטוי כתב חרטומים מתאר כתב לא מובן ובלתי קריא. מקורו בכתב ההירוגליפי של מצרים העתיקה, שנקרא גם "כתב חרטומים" בשל השימוש שעשו בו חרטומי מצרים הקדומה, המלומדים והמכשפים. פיצוח כתב החרטומים התאפשר הודות לתגלית מרתקת – אבן הרוזטה – שהתגלתה במצרים בשנת 1799. על הלוח חרוטות שלוש גרסאות של אותה הודעה: ביוונית, בכתב הירוגליפי ובכתב מצרי מאוחר יותר. הודות לידע הקיים בשפה היוונית יכלו החוקרים להשוות בין הטקסטים ולפענח בהדרגה את מבנה כתב החרטומים. הפריצה הגדולה התרחשה בשנת 1822, כאשר החוקר הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון הצליח לפענח את שפת ההירוגליפים כולה, ופתח בכך את הדרך למחקר מעמיק של תרבות מצרים העתיקה, הידוע כ"אגיפטולוגיה". כיום הביטוי כתב חרטומים ממשיך לשאת את ההקשר של כתב מסתורי שקשה לפענחו, אך הודות לתגלית אבן הרוזטה והמאמצים המדעיים שבאו בעקבותיה, כתב זה אינו עוד בגדר תעלומה.
10. לא בוכים על חלב שנשפך: ביטוי ציורי שמשמעותו היא שאין להצטער על דבר שקרה ולא ניתן לשנותו, או להצטער על דבר פעוט שאבד. ובמובן הרחב יותר, יש להתעשת ולהביט קדימה באופטימיות, גם לאחר אירוע טראומטי. הביטוי מופיע לראשונה באוסף פתגמים הולנדיים משנת 1559, אבל שורשיו קדומים יותר. אחד מהמקורות לביטוי זה הוא המנהג להעניק מתנות לפיות במקדש. אם לא ידעתם, חלב הוא המשקה המועדף על הפיות, ולכן המאמינים היו מביאים להן חלב. אם במקרה החלב היה נשפך, לא היתה סיבה לבכות עליו, כי הפיות ייהנו ממנו... אזכור נוסף לביטוי זה מופיע בתקופת השפל הגדול בתחילת שנות העשרים בארצות הברית, כאשר החקלאים נדרשו להשמיד עודפי חלב כדי לתמוך ברמת המחיר שלו.
    

    

11. להחזיק אצבעות: הביטוי להחזיק אצבעות מתאר מחוות יד נפוצה לאיחול מזל ולהבעת תקווה להצלחה. המחווה מבוצעת על ידי הנחת האצבע המורה על האמה, ליצירת צורה הדומה לצלב. מקור המחווה נעוץ באמונה הנוצרית בכוחו המגונן של הצלב. בעבר נוצרים היו משתמשים במחווה זו כתחליף לצלב כאשר הם שהו במקום שבו לא היה צלב זמין, וזאת כדי להתגונן מפני רוע או להביע משאלה. המחווה התפתחה מביצוע משותף בידי שני אנשים שיצרו יחד צורת צלב בהצלבת אצבעותיהם, לביצוע בידי אדם אחד. השימוש במחווה כסימן למזל או כהבעת תקווה היה נפוץ בתרבויות נוצריות באירופה, ויש הסבורים כי מקורו אף קדם לנצרות עצמה. כיום הביטוי להחזיק אצבעות משמש בהקשרים חילוניים לעידוד ולהבעת תמיכה, אם כי יש הרואים בכך ביטוי של אמונות טפלות.
12. להרים את הכפפה: הביטוי להרים את הכפפה משמעו לקבל אתגר שהוצב בפנינו ולהיענות לקריאה למאבק או לתחרות. מקור הביטוי בימי הביניים, כאשר אביר שביקש לאתגר יריב לדו קרב זרק את הכפפה שלו לרגלי יריבו. הרמת הכפפה סימלה הסכמה להילחם. כיום הביטוי משמש במובן המטפורי, ומתאר נכונות להתמודד עם משימה מורכבת, להגן על עמדותינו או להוכיח את יכולותינו אל מול ספקנות או התנגדות. השימוש בביטוי מעיד על אומץ לב, יוזמה ונחישות. הוא מזכיר לנו שלעתים עלינו לצאת מאזור הנוחות, להסתכן ולהיאבק למען מטרותינו. עם זאת, עלינו לשקול בקפידה את האתגרים שבהם נבחר להתמודד, ולהעריך נכוחה את סיכויי ההצלחה לפני שנרים את הכפפה.
13. לסתום את הגולל: הכוונה בניב לסתום את הגולל היא: לשים סוף לדבר, או לסיים משהו באופן מוחלט. באשר לביטוי זה, הדימוי ל"סוף" קיבל כיוון די מורבידי, ומתייחס באופן ישיר לקבורה ולמוות. מקור הניב בימי בית שני, אז נהגו לקבור אנשים במערות קבורה, והגולל הוא אבן גדולה ששימשה מכסה למערת הקבר. סתימת הגולל היא למעשה האקט האחרון והסופי של הקבורה. השימוש בדימוי הזה רווח כבר בתקופת חז"ל, כפי שאפשר ללמוד ממסכת שבת בתלמוד הבבלי: "כל שאומרים בפני המת יודע עד שייסתם הגולל".
14. מן הפח אל הפחת: מן הפח אל הפחת היא מן האמרות שמסבירות את עצמן מילולית ממש – ממצב גרוע למצב גרוע יותר. לעתים ישתמשו באמרה כדי להציג שתי ברירות רעות. המילים "פח" ו"פחת" מתייחסות במקור לשני סוגים של מלכודות ציידים. "פחת" הוא בור שנחפר והוסווה לציד חיות גדולות, ואילו "פח" הוא כלוב מלכודת לציפורים. מקור הביטוי בדברי הנביא ישעיה: "והעולה מתוך הפחת ילכד בפח" (ישעיהו כד, יח). בביטוי מן הפח אל הפחת הפכו את סדר המילים מטעמי חריזה, אך המשמעות נותרה דומה – להיחלץ מצרה אחת כדי להיקלע לאחרת.
15. נח על זרי הדפנה: מקור הביטוי הוא במיתולוגיה היוונית, בסיפור שלפיו ענד האל אפולו (אחד מ-12 האלים האולימפיים) זר דפנה לראשו. בהמשך הוענקו זרי דפנה למנצחים במשחקים האולימפיים )מתוקף היות האל אפולו פטרון הספורט), למפקדים שניצחו בקרבות, למשוררים ולנגנים מוצלחים, ואף לסטודנטים לתואר שני ומעלה עם סיום לימודיהם. זרי דפנה מופיעים גם בסמלי אצולה רבים ובסמל של חברת המכוניות אלפא רומיאו (לאחר שניצחה במרוץ המכוניות העולמי הראשון). כוונת הביטוי היא לאדם שנהנה מהכבוד של הניצחון או ההישג שנחל, כך שהוא מפגין שאננות ואינו מתאמץ עוד – מה שגורם לכך שהוא מסתמך לחלוטין על הצלחות העבר ואינו נזהר מהפסד למתחרים.
16. נפל לו האסימון: אם נולדתם אחרי שנות השמונים של המאה הקודמת, ספק אם אתם זוכרים את הטלפונים הציבוריים שפעלו באמצעות אסימונים. כיום, כאשר גם הטלפון הציבורי עצמו כבר איננו בשימוש, קשה לזכור, אבל לאורך כמעט 50 שנה האסימון, עם החור במרכזו, היה חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. אחת התכונות הזכורות באותו עולם אנלוגי, היא שלאסימונים היה הרגל מגונה להיתקע בחריץ הטלפון, ולעתים עברו שניות ארוכות עד שהוא "נפל", פשוטו כמשמעו, והפעיל את המנגנון המכני שחיבר את קו הטלפון. העיכוב הזה, שאפיין את השימוש באסימון, הפך למטפורה שמתארת את הרגע שבו, אחרי הצתה מאוחרת, רעיון או תובנה נקלטים. האסימונים כבר לא איתנו, אך הביטוי נפל האסימון עדיין כאן.
17. עץ או פלי: הביטוי מתאר הטלת מטבע כדי לבחור בין שתי אפשרויות שונות באקראי, והבחירה נעשית בהתאם לצד שעליו נפל המטבע לאחר שהוטל. בדרך כלל עושים שימוש בשיטה זו כאשר אין הסכמה בין הצדדים (או כשאדם כלשהו מתלבט בין שתי אפשרויות), כך שכל צד מהמר על הצד שעליו ייפול המטבע. הכינוי נטבע בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כאשר הוטבע בצד אחד של מטבע המיל עץ זית, להלן "עץ", ובצדו השני נכתב PALESTINE (השם המקובל לפלשתינה - ארץ ישראל, ובקיצור "פלי"). "עץ" מתאר את הצד עם הציור, ו"פלי" את הצד שעליו מוטבע הערך. כך השתרש בארץ הכינוי לתיאור שני צדדי המטבע.
    

    

18. פיל לבן: פילים הם חלק מהמסורת ומהפולקלור של מדינות רבות בדרום־מזרח אסיה, ואלים דמויי פילים הפכו לחלק מהפנתיאון בדתות המזרח הרחוק. במדינות כמו תאילנד ובורמה פילים משמשים בהמות עבודה, משא ומלחמה, אך יש קבוצה קטנה ונדירה של פילים שמקבלת פטור מכל המטלות האלה: הפילים הלבנים. פילים לבקנים (לבנים או ורדרדים) הם תופעה נדירה, אך בממלכת סיאם שקדמה למדינה התאילנדית, כאשר היה מתגלה פיל נדיר כזה הוא נחשב חיה קדושה. לא מעט פעמים הפילים האלה היו מוצאים את דרכם לחצרות הארמונות והמקדשים של המלך וזוכים לחיי שפע ובטלה. מכאן כנראה התגלגל הכינוי פיל לבן לדבר יקר אך חסר ערך או תועלת. כיום הביטוי בשימוש בעיקר בעולם האדריכלות, והוא מתאר מבנה שחרף ההשקעה הגדולה בו והנפח שהוא תופס בחלל הציבורי, מביא יותר נזק מתועלת ולרוב אינו משתלב במרקם העירוני.
19. קוצו של יו"ד: במשמעות הפשוטה, קוצו של יוד הוא חלק קטן וזניח (הקצה של האות הכי קטנה באל"ף־בי"ת). ניתן לקשר את הביטוי לפרקטיקת ההקפדה שנוקטים סופרי סת"ם המעתיקים כתבי קודש. במקרה של ספר תורה, קלף של תפילין או מזוזה, די בפגם קטן כדי לפסול את הקדושה שבהם. לכן הביטוי נאמר בדרך כלל בהקשר של הקפדה יתרה על פרטים. לעתים משמש הביטוי גם על דרך השלילה, כדי להמחיש התנהלות טרחנית וטהרנית. דוגמה יפה ובולטת להדהוד הגישה הזו אפשר למצוא בשיר המחאה "קוצו של יו"ד" שכתב המשורר י"ל גורדון נגד הממסד הרבני, ובו מתוארת פסילת גט שפוגעת באישה בשל קוצו של יו"ד.
20. קור כלבים: קור כלבים הוא כינוי לקור עז ובלתי נסבל. הביטוי כנראה הגיע לעברית בידי אנשי העלייה הראשונה שהגיעו מרוסיה שם נפוץ דימוי בעל משמעות מילולית זהה: Sobachiy Holod. כידוע, לכלבים יש פרווה, ולכן בדרך כלל הם לא סובלים מקור, ודאי לא בתנאי האקלים הישראלי. אלא שבחלקים גדולים של רוסיה, שבמשך חלק ניכר מהחורף מכוסים קרח ושלג, שורר קור כה עז עד שנדרש להכניס את הכלבים לתוך הבית – ומכאן מקור הביטוי הרוסי. ביטויים הקושרים כלבים למזג אוויר קר וסוער נפוצים בתרבויות רבות. שניים מן הביטויים הללו: הביטוי האסקימוסי: "לילה של שלושה כלבים", מתאר לילה קר כל כך, שיש צורך להתכרבל עם שלושה כלבים כדי להתחמם; והביטוי האנגלי It’s raining cats and dogs, מתאר גשם כבד במיוחד, ולצד הכלבים גם נותן במה לחתולים.