"אמא אבא, רציתי לשתף אתכם שקצת קשה לי בזמן האחרון. התחיל להיות לי קשה עוד לפני המלחמה ועכשיו בכלל. רציתי רק להגיד לכם שאני מאוד מעריך את ההתעניינות שלכם ושאני מצטער שאני מתנהג ככה, זאת פשוט דרך ההתמודדות שלי. אכפת לכם שנשב ונדבר קצת? משהו בבית השתנה וכדאי שנעבוד על זה ביחד. סליחה שעצבנתי אתכם."
"הם כבר לא ילדים קטנים"
אז בהנחה שהמתבגר שלכם לא יבוא ויזום כזאת שיחה, אני מחזירה את האחריות להורים. אין מה לעשות, כשהילדים הופכים למתבגרים ומתקרבים לגיל החטיבה ןמעלה, המקום של ההורים בחיים שלהם תופס מקום פחות משמעותי. המתבגרים באופן טבעי רוצים לבלות יותר זמן עם בני גילם וגם צורכים את המידע מהרשתות, מהחברים ומבית הספר ופחות מההורים. לבני הנוער כבר יש לרוב טלפון, הם כבר נמצאים יותר שעות עם חברים מחוץ לבית ולהורים יש פחות אפשרות לדעת למה הם נחשפים. בחודש האחרון, בעקבות המלחמה, שמעתי מלא מעט הורים שהם מרגישים שמשהו בהתנהגות של הילדים שלהם השתנה ובנוסף הם פחות משתפים אותם בתחושות שלהם ובמידע שמגיע אליהם דרך הרשתות וקבוצות הוואטסאפ. ההורים מוסיפים ואומרים שהם מאוד רוצים לדעת מה עובר על הילדים שלהם אבל שבגלל שהם כבר גדולים הם לא יכולים להכריח אותם לשתף. "הם כבר לא ילדים קטנים" הם אומרים. האמנם?
אני תמיד מסבירה להורים שבני הנוער אומנם נראים כבר גדולים ועדיין, הם ילדים שצריכים את ההורים שלהם. חשוב שההורים יהיו אלה שייקחו את האחריות לפתוח את הדברים ולדבר עם הילדים שלהם גם אם הם מרגישים שהילדים כבר בוגרים ולא צריכים את התיווך שלהם. בנוסף, חשוב שההורים ישימו לב להתנהגות הילדים ויבינו שהתנהגות לא נעימה היא הרבה פעמים הסימפטום לקושי ולא הבעיה ועל ההורים לזהות את הקושי ולתת לו מענה. במידה ואתם מרגישים שההתנהגות השתנתה כדאי לנסות לבדוק איך אפשר להקל עליהם. בנוסף תשאלו את עצמכם מה הם צריכים על מנת להתמודד.
בדיוק בגלל זה הכנתי רשימה של התנהגויות שהגיוני מאוד שתיתקלו בהן עם המתבגרים שלכם וכמובן גם את דרך ההתמודדות.
- אם הייתי יכולה להיכנס לתוך הראש שלו ולהבין מה קורה שם הייתי מרוצה - מה עושים כשההורה לא יודע מה המתבגר יודע על המצב? הרבה ילדים ומתבגרים לא משתפים את ההורים, ההורים לא רוצים ללחוץ על הילדים ולהרגיש שהמתבגרים הודפים אותם ולכן גם לא שואלים וכך ואז המתבגר מרגיש שזאת "פינה" שאסור לו להיכנס אליה.
מה לא עושים? מעמידים פנים שהכל בסדר ונמנעים משיח על הנושא.
מה עושים? יוזמים עם המתבגר שיחה ושואלים אותו מה הוא יודע על המצב והאם יש לו שאלות כלשהן. במידה והמתבגר לא ממש יודע או לא מעוניין לשתף, אני ממליצה שההורה יתחיל לדבר ולספר על מנת שהמתבגר ירגיש ביטחון להצטרף לשיחה חשוב לספר בצורה אמיתית וגם לשדר ביטחון וגם להוסיף שאתם תשמחו מאוד אם הוא גם ישתף אתכם מה הוא מרגיש. - איך אפשר לתווך כזה נושא נוראי? - מה לעשות כשההורה חושש שהמתבגר מפחד ולא משתף - כאמור, הרבה פעמים מתבגרים לא יודעים האם הם יכולים לשתף את ההורים שלהם ברגשות שלהם. ההורים לעיתים חוששים שהילדים יודעים יותר מידי ושלהם ההורים יהיה קשה לתווך כאלה נושאים קשים ומורכבים.
מה לא עושים? מחכים שהילד יהיה זה שיפנה אליכם, נעלבים ממנו ש"הוא כבר לא משתף" ומשלימים עם המצב ש"הילד כבר גדל". גם ילדים גדולים (וגם הורים) תמיד צריכים את ההורים שלהם ולפעמים צריכים שיזכירו להם שאתם תמיד שם בשבילם.
מה עושים? תמיד אני ממליצה שההורים יהיו אלה שיזמו את השיחה ולא יחכו שהמתבגר יבוא. כשהורה יוזרם שיחה, חשוב שהוא ישדר לילד שהוא (ההורה) לא חושש מהשיחה, מזמין את הילד לדבר עכשיו או בעתיד וגם משתף בעצמו. הורה בהחלט יכול להגיד לילד שלו שהוא עצוב מאוד מהמצב, שבהתחלה הוא גם חשש ועכשיו הוא כבר נרגע ויודע ומרגיש שהכל יהיה בסדר. בנוסף אני ממליצה שההורה יגיד לילד שלו שאין דבר כזה תחושה שהיא לא לגיטימית. מותר לילד להיות עצוב, מפוחד, חושש ומותר לו אפילו לא להרגיש כלום. שאתם כהורים מזמינים אותם לשתף בכל רגע שירצו. ברגע שאתם ההורים משדרים לילדים שאתם מוכנים לדבר על רגשות ולא חוששים מהשיחה, הילדים יקבלו את הביטחון לדבר איתכם. - התקשורת של היום! בזמני זה לא היה קורה! מה לעשות כשההורה שמע שהילד שלו נחשף למידע מפחיד?
מה לא עושים? גם במקרה הזה אני ממליצה לא לחכות שהילד יבוא לשאול ובטח שלא לכעוס עליו שנחשף למידע למרות האיסור שלנו לראות חדשות או סרטונים. מצב בו נכעס על הילדים רק יגרום להם להבין שבמידה והם נחשפים לתוכן קשה כדאי שהם יסתירו את זה מכם.
מה עושים? אני ממליצה שההורה יאמר ישירות לילד שלו שהוא הבין שהוא נחשף למידע מסויים והוא מבקש לספר לו קצת על מה ששמע. גם בשיחה הזאת חשוב להשאיר מקום לתחושות הילד ולשאול אותו מה הוא מרגיש עם המידע הזה, האם הוא מפחד והאם הוא רוצה לשאול משהו. בכל מקרה להשאיר את המקום לשיחה חוזרת ולהבהיר לילד שהוא לא חייב לענות עכשיו ושידע שהוא מוזמן לשאול ולחלוק מתי שרק ירצה. - איזה ילד חצוף הוא נהיה! איפה הילד שלי ולאן הוא נעלם? ההתנהגות של הילד משתנה? חשוב לזכור שההתנהגות של התינוקות או הילדים או המתבגרים שלנו בדרך כלל היא הסימפטום ולא הבעיה.
מה לא עושים? מאיימים עליו שאם ימשיך ככה נגביל מסכים או כל סנקציה אחרת.
מה עושים? כשאתם מרגישים שינוי בהתנהגות חשוב רגע לנסות להבין מאיפה זה מגיע. אם לדוגמא המתבגר פתאום יותר מסתגר\מתחצף\ישן\ער או כל התנהגות שהיא, זאת נורה אדומה בשבילנו ההורים להיכנס אליו לחדר ולהזמין אותו לדבר. במידה והוא לא מדבר, חשוב שאנחנו ניזום שיחה בה ננסה לשקף לו את ההתנהגות שלו ונפעל באופן הבא:
שיקוף - נשקף לו מה אנחנו חווים מההתנהגות שלו -נסביר לו מה אנחנו רואים מתוך דאגה אליו. למשל שאנחנו שמים לב שהוא יותר כועס או יותר ישן
נירמול - ננרמל את ההתנהגות שלו - נדגיש שזה נורמלי ונסביר לו שזה מאוד הגיוני שהוא מגיב כמו שהוא מגיב ואפילו נסביר לו שגם עלינו זה משפיע. שזה משפיע על כולם וכל השפעה היא לגיטימית
נהיה המקום הבטוח שלו - נדגיש שאנחנו פה כדי לעזור לו כי אנחנו מבינים שקשה לו ויודעים שכרגע משהו לא פשוט עובר עליו. אין זה אומר שאנחנו נקבל התנהגות קיצונית של שינה, זלזול וכו אבל בהחלט המטרה שלנו היא לעזור לו ולא להוריד לו את שעות השינה שהקצינו.
צילום: Amir Hosseini, unsplash - הילד אובססיבי! משהו לא בסדר איתו - המתבגר מדבר רק על המלחמה בצורה אובססיבית? כשמתבגרים צעירים עד גיל 14-15 לדוגמא מפחדים, הרבה יותר קל לתת מענה מרגיע, לעזור להם, לשלוט חלקים במידע שהם מקבלים ואפילו ליצור הסחות דעת. כאשר מדובר במתבגרים יותר בוגרים שנושא הצבא הינו חלק מהחיים שלהם והם כבר מתחילים להכיר חיילים (ולא רק הורים במילואים), הגיוני מאוד שהם יפחדו יותר. בכל מקרה, תמיד יהיו גם מתבגרים רגישים יותר שעניין כזה יהפוך אצלם לאובססיבי יותר והם יצטרכו מענה בהתאם.
מה לא עושים? ממליצה לא לכעוס עליהם שהם מדברים על זה יותר מידי ולנסות להסיח את דעתם למשהו אחר כי אחרת הם יקבלו את הרושם שבמידה והם מפחדים, אתם לא הכתובת.
מה עושים? קודם כל משבחים אותם על הלב הרגיש שלהם ועל כך שהם בכלל משתפים. חשוב מאוד לשמר את המקום של השיתוף ושאתם ההורים מקום בטוח בשבילם. במקביל, חשוב לתת להם לאוורר את כל הרגשות וגם פה בהמשך לסעיף הקודם, לשקף להם את הפחד, לנרמל אותו ולהדגיש שאתם איתם. לגבי זה שהם ממשמפחדים, חשוב לראות איך אפשר בכל זאת לעודד אותם עם מידע מרגיע למשל: כל מיני כתבות על כמה הצבא שלנו חזק, על הצלחות של הצבא שלנו ואפילו לקחת אותם להתנדבר על מנת שירגישו שחלק מהמצב כן בשליטתם. - ואני קיוויתי שעד שהוא יגדל כבר לא יהיה צבא בכלל - המתבגר כבר מתקרב לגיל של צבא ומתחיל לפחד מהצבא או על מכרים שלו שבצבא? - במצב של שגרה, צעירים מאוד מחכים לצבא בתור שלב שמעיד על התבגרות, בימים האלה הצבא אמנם מתקשר להמון גבורה ויחד עם זאת להמון טרגדיות כשהדגש הוא על תפקידים קרביים וזה באמת מפחיד מאוד את המתבגרים.
מה לא עושים? לבטל את הפחד עם הצהרות כמו "יש זמן", "אתה קטן עדיין" וכו'. מחשבות קיומיות הן הגיוניות מאוד.
מה לעשות? חשוב להרגיע את המתבגרים שאנחנו אמנם בתקופה לא פשוטה ועדיין, מדובר בתקופה שתחלוף. שבאמת יש המון חיילים גיבורים מאוד (מאוד!) וגם יש מקרים טרגיים ועדיין, אין זה אומר שזה מה שיקרה להם ושכנראה עד שהם יגיעו לצבא המצב ישתנה. חשוב להדגיש למפחדים שיש עוד הרבה תפקידים בצבא בהם אפשר לתרום המון לאורך כל השירות ולאו דווקא ללכת פיזית להילחם וגם שבסופו של דבר, בזכות הלוחמים כולנו כאן מוגנים ובטוחים. אפשר בהחלט לעודד את אותם מתבגרים להתנדב למען הלוחמים ולדבר איתם על מנת לפגוש רגעים אופטימיים איתם וגם להרגיש שתורמים להם. רווח כפול ומכופל. חשוב גם לקחת בחשבון שיש ילדים שכנראה באמת לא יוכלו לעמוד בתפקידים קרביים ואותם חשוב מאוד להרגיע שהם ממש לא חייבים. כאמור, כן להתגייס ולתרום אבל בדרכם. בנוסף, כן חשוב לדבר על הצבר ועל זה שזה באמת יכול להיות מפחיד כדי שהילדים ירגישו שאנחנו מבינים אותם. - כמה אפשר לריב איתו על אוכל?! חסר על מה לריב? העניין האוכל יצא משליטה והמתבגר לא רוצה לאכול או לחילופין אוכל רק שטויות - זה לא סוד שבימים האלה האכילה משתנה. כל הרשת מלאה בפוסטים של מבוגרים שמדברים על אכילה רגשית או על אי אכילה רגשית ככה שלא מפתיע שגם ילדים ומתבגרים יחוו את התחושות האלה.
מה לא עושים? שמים יותר מידי דגש על האוכל, מנסים להכריח לאכול או מעירים למתבגר שהוא אוכל יותר מידי. המטרה היא לא שהוא יאכל יוגורט או ימעיט באכילה אלא שירגע וידע שאתם פה בשבילו.
מה עושים? מבינים שאנחנו כרגע בעיצומה של מלחמה ואם הביטוי הרגשי יוצא על אוכל כדאי שלא ניכנס לזה יותר מידי. אפשר בהחלט לדאוג שיהיה הרבה יותר אוכל בריא זמין. למשל: פירות וירקות חתוכים, פשטידות וכו' שלפחות ביחד עם האוכל הלא בריא או לחילופין האוכל המועט שהם אוכלים יהיה בריא ומזין. בנוסף, כמו בכל הפעמים, שיחה והכלה היא הפתרון כי שוב, האכילה היא כנראה סימפטום לקושי ואני ממליצה לבוא אל הילד ולהגיד לו שאתם שמים לב שהוא קצת לא מוצא את עצמו ואתם תשמחו לדבר איתו.
לסיכום
ההתנהגויות שציינתי הינן נורות אזהרה, במידה ואתם מרגישים שמשהו לא עובד, קחו בחשבון שעזרה מקצועית יכולה להיות דרך נפלאה. ממש לא צריך לחכות שהדברים יצאו משליטה על מנת לקבל עזרה מקצועית ובהחלט אפשר להיעזר באיש מקצוע גם כשאנחנו מרגישים שההתנהגויות "קטנות" ואולי "חסרות משמעות".
בסופו של דבר, בניגוד לילדים קטנים, עם מתבגרים אפשר להגיע לרמה גבוה של שיחה, מודעות והבנת רגשות. חשוב שהם ירגישו שאתם שם בשבילם, שאתם חזקים מספיק כדי להכיל כל רגש או ההתנהגות, שאתם רואים אותם ושאתם תעשו הכל כדי לעזור להם. גם אם הם כבר קצת גדלו וקצת יותר קשה להגיע אליהם. אתם ההורים ואתם לא תוותרו להם ועליהם עד שיהיה להם טוב. וגם אז לא. תמיד אפשר לזרוק על עצמכם את האחריות וגם להכניס קצת הומור ולהגיד להם שאתם מודעים לזה שאת קרציות אבל אתם ההורים ותפקידכם להיות קרציות.
הכותבת היא יועצת זוגית, יועצת שינה ומדריכת הורים.