השבוע תציין מדינת ישראל 45 שנה ליום חתימת הסכם השלום עם מצרים. אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית השנה האחרונה לולא הסכם השלום. במלחמת ששת הימים 11 חטיבות נלחמו מול המצרים, 5 מול הירדנים וארבע מול הסורים. בשנות ה-50 עד אמצע שנות ה-70 ניהלה ישראל מרוץ חימוש טכנולוגי מול מצרים שחלש על חלק עצום מכלכלתה. במלחמת יום הכיפורים הצבא המצרי לבדו העמיד כמות לוחמים מטוסים וטנקים גדולה יותר מכל הסד"כ הישראלי שנלחם בשתי חזיתות שונות.
רק במלחמות במשך 25 השנים הראשונות לקיומה, שכלה ישראל אלפי חיילים בלחימה מול אויבתנו הדרומית, עד שסאדאת נחת במפתיע בשדה התעופה בן גוריון, ובעקבות הביקור נחתם הסכם השלום שבו סיני הוחזרה למצרים.
זוהי היסטוריה של סכסוך שממרחק הזמן נראית כמעט דמיונית. שני דורות אחרי אותה מלחמה כבר לא מכירים את אויבתנו הגדולה, החזקה והמסוכנת ביותר ככזו, אלא כבעלת ברית. ברית קרה, לעתים שבירה, לפרקים על סף פירוק, אבל ברית. ברית של שלום, שלום של אינטרסים, כזה שכולם מרוויחים בו. מבוגרים שמסתכלים על סיני כאתר תיירות, ילדים שמכירים את מצרים בעיקר כמולדת של מוחמד סלאח מליברפול.
היום לא נזכור שרוב הציבור הישראלי לא האמין שפניו של סאדאת לשלום. בסקר שנערך ביוני 78, אחרי ביקור סאדאת בארץ, אחרי שבגין ביקר באיסמעיליה, האמינו רק 41% מהציבור הישראלי שמצרים מעוניינת בשלום בתנאים שיהיו מקובלים על מדינת ישראל. אפילו בהנהגת המדינה לא האמינו. כשנפתחו פרוטוקולי המטכ"ל באותן שנים גילינו שהרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור קיבל הנחיה אופרטיבית מהממשלה לקראת ביקור סאדאת: "תכין את הימ"חים למלחמה".
- >> איך מספרים ליורש העצר הבריטי שאמו קייט חולה בסרטן?
- >> אימהות מהעוטף מתקשות לשמוע בכי של תינוקות
- >> מי מגן על ילדי המפונים בגן העדן של הפדופילים
אבל זוהי לא רק המגמה הציבורית של לפני ההסכם, זהו גם הזיכרון הקולקטיבי מהסכם השלום, זה שכולל בעיקר את תמונת המנהיגים על מדשאת הבית הלבן, אך גם את תמונות המפגינים מימית. אנחנו זוכרים את מחיר השלום ומשכיחים את מחיר המלחמה. ובטח שאנחנו לא זוכרים, או מנסים לשכוח, שחלק אינטגרלי מהסכם השלום עם מצרים היה התחייבות ישראלית להתנעת תהליך שלום עם הפלסטינים בהתאם להחלטה 242 ו-338.
וכאן למערכת החינוך יש תפקיד עצום, תפקיד שנמנע ממנה למלא כבר שנים. הוראות חוק חינוך ממלכתי קובעות כי אחת ממטרות החינוך הישראלי, השנייה במיקומה היא - להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.
ולמרות זאת, ברוב המקרים, ברוב הכיתות, לא תראו ציון של יום השלום עם מצרים. ברוב השנים גם לא תראו הנחיה ברורה של משרד החינוך לעסוק בכלל בתאריך הזה ובמשמעות שלו, וכשזה כן קורה, מדיניות המשרד היא, כמעט כרגיל, להוריד מערכים של "הסכם השלום טוב או רע". בערך כמו במערכון המיתי של החמישייה:
- "קיבלתי עבודה לעשות עבודה על רצח רבין - בעד או נגד"
- "ואת בטח מתקשה למצוא טיעונים בעד הרצח"
- "לא, אני לא יודעת מי זה רבין".
וככה זה מרגיש. אנחנו מגדלים דור שלא רק שלא יודע מהו הסכם השלום עם מצרים הביא איתו, את מחיר הדמים שנחסך, את המשאבים שהציל, הם בכלל לא יודעים שיש שלום.
וזה אולי הכאב הכי גדול. ילד ישראלי לא מסוגל לדמיין היום שלום. עזבו חומוס בדמשק, הוא לא מסוגל לדמיין מצב שבו ארבע שנים אחרי המלחמה הזו, הוא יוכל לבקר בעזה כאזרח ולשבת עם המקומיים לשיחה, הוא בעיקר יכול לדמיין איך הוא נכנס לשם שוב על מדים ונשק, להיות גיבור. והמתח בין העתיד הצפוי לבין היכולת לדמיין ולהגשים עתידים אחרים, זה תפקידו של חינוך.
חינוך טוב מייצר דמיון. דמיון מייצר יזמות, מייצר אחריות, יכולת לפעול לשינוי המצב, יכולת להקצות את המשאבים האישיים שלך ושל אחרים כדי לעשות מעשה. מה זה יעזור אם נוציא מהנדסים מעולים, או טכנאים מהטובים בתחומם, אם לא נכשיר אותם להבחין בין טוב ורע, לבחון אידאות ולהגות יוזמות משנות מציאות.
המערכת שלנו זנחה את הדמיון. היא הכניסה במקומו הישרדות, תפילה, מיומנויות. וזה לא קרה בטעות. זה קרה בכוונה. זה קרה בעשרות שנים של שיתוק רעיוני, שבו המערכת מקבלת הכוונה פוליטית להתמקד בערכים לאומיים, בזהות יהודית מבוססת דת ולא שייכות לעם, בציות, בנאמנות, בגבורה. בלוח ימי הציון המיוחדים באתר משרד החינוך מופיעים ימים כמו שבוע החלל, יום הפאי, יום הסוכרת, ויום שרה אהרונסון. לא יום השלום. הגיע הזמן שהחינוך הממלכתי בישראל יחזור לחנך לדמיון. לשלום, לאהבת אדם.
היום (ג') צריך לציין את יום השלום עם מצרים. יש לא מעט מחנכים ומחנכות שהיו רוצים לעשות זאת. וכדי שזה יקרה לא צריך לחכות להחלטת ממשלה (שראוי שתהיה) לציין את היום הזה כיום לאומי, אפשר פשוט להתאגד כקבוצת הורים וליזום, עם או בלי הנהגת ההורים, לשלוח את הוואטסאפ הבא למחנך, למנהלת ולרכז החברתי בבית הספר ולנסות: "הי, אנחנו, ההורים של **** נשמח לדעת אם מתוכננת פעילות בבית הספר לרגל יום השלום עם מצרים, 26.3. העניין הזה חשוב לנו, הוא עומד במטרות החינוך הממלכתי ונשמח גם לעזור".
תנסו. תזכרו מה אמר בגין בעת קבלת פרס נובל: "השלום הוא יפי החיים. הוא זריחת השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, נצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה". מגיע לילדים שלנו לשמוע את המילים הללו. מגיע להם לדמיין שאפשר, שצריך, שנכון.