זכורה לי היטב סיטואציה שהתרחשה בביתי לפני מספר שנים. הייתי אז סטודנטית באוניברסיטה עם שני ילדים צעירים בבית. באחד הימים, חזרתי מהלימודים בשעת ערב מאוחרת, לאחר נסיעה ארוכה, עייפה ורעבה. ברגע שנכנסתי פנימה ועוד לפני שהספקתי להניח את הילקוט הכבד בצד, הכריז לעברי אחד הילדים ממקום רבצו על הספה בסלון, שהוא "רעב מאד" ו-"מה יש לאכול?" לא היה צריך להוסיף הרבה כדי שאאבד את סבלנותי, הרופפת ממילא באותו רגע, ואתפרץ בזעם לכיוונו. כמובן, שרגשות האשם ההוריים שלי לא אחרו להגיע לאחר מכן...
חיי היומיום מזמנים לנו לא מעט סיטואציות מסוג זה. ילדינו הצעירים מתנהגים, לעיתים, בצורה שמפעילה אצלנו תגובות אוטומטיות. כאלה שאינן עומדות בקנה אחד עם מודל ההורות "המושלמת", הקשובה והרגישה. אנחנו מגיבים בכעס ובעצבים בעקבות אירועים קטנים, לכאורה, מפספסים הזדמנויות לשמוע מה הילד שלנו מנסה לומר לנו ולא תמיד מצליחים לזהות בזמן את המניע האמיתי להתנהגותו. מכאן, קצרה הדרך לתחושת תסכול הדדית, טינה ורגשות אשם.
כיצד יכולות הטעויות שאנחנו עושים לתרום להתפתחות של ילדינו?
הבשורה הטובה היא, שאף כי אין באפשרותנו למנוע לחלוטין את הטעויות שאנחנו עושים, למעשה, הן מהוות הזדמנות נהדרת להתפתחות ולצמיחה הרגשית שלהם. בעיקר כאשר הן מלוות בענווה ובגישה ידידותית וחומלת מצידנו. כיצד?
הזכות להיות אנושיים: ראשית, ילדינו לומדים מכך שזה אך טבעי ואנושי לטעות ושתמיד אפשר לקחת אחריות על מעשינו ולנסות לתקן. מתוך כך, יוכלו ילדינו לפתח עם הזמן גישה גמישה וחומלת יותר, הן כלפי עצמם והן כלפי אחרים.
האפשרות לבצע תיקון ביחסים: שנית, סיטואציות קונפליקטואליות שכאלה מספקות לילדינו הזדמנות לחוות ולתרגל תיקון במערכות יחסים, לאחר שאלו "עלו על שרטון". מתוך כך, מתהדק הקשר הבטוח והאינטימי בינינו לבינם. אולם מעבר לכך, בטווח הארוך- מתפתחת אצלם תחושת ביטחון וחוסן נפשי, שיאפשרו להם להתמודד בצורה בריאה יותר עם משברים ביחסים, אותם יחוו גם בהמשך חייהם.
פיתוח מיומנויות לפתרון בעיות: שלישית, סיטואציות קונפליקטואליות שכאלה והתיקון המתבצע בעקבותיהם, מהווים עבורנו הזדמנות להדגים לילדינו מיומנויות אפקטיביות לפתרון בעיות, כמו גם דרכים לבטא את הרגשות והצרכים שלהם בצורה בריאה ומקדמת.
חיזוק והעמקה של הקשר ביננו: לבסוף, עצם לקיחת האחריות על הטעות והניסיון הכנה שלנו לבצע תיקון- מראה לילדינו עד כמה הם אהובים וחשובים לנו ושדעתם ורגשותיהם נחשבים, גם כאשר אנחנו כועסים עליהם. מתוך כך מתחזק הקשר האינטימי ביננו ומתחזקת תחושת הביטחון של הילד בעצמו.
כיצד נוכל לאחות את הקרעים, לאחר שהתרחשו?
על מנת לאפשר למידה, צמיחה והתפתחות מתוך המשבר ביחסים, חשוב כי ההורה ייקח על עצמו את אחריות לתיקון. לפניכם הצעה לחמישה שלבים, אותם תוכלו ליישם כחלק מתהליך זה:
- וויסות עצמי: ראשית, בתוך סערת הרגשות שבה אתם נמצאים- נסו להרגיע ולווסת את עצמכם. כאשר אנחנו מצליחים להיות אסופים וממוקדים יותר, אנחנו יכולים להגיב בצורה אוהבת, יצירתית ורגישה יותר כלפי ילדינו. במידה ואתם מרגישים מוצפים או נסערים יתר על המידה- נשמו עמוק, קחו לעצכם פסק זמן קצר וחזרו לטפל באירוע לאחר מכן. או כפי שהיטיב לנסח זאת הפסיכולוג פרופ' חיים עומר: עדיף "להכות בברזל בעוד קר".
- זהו את הטעות: נסו לזהות ולהבין, מה בעצם קרה כאן? אין זה אומר שאתם חייבים להסכים עם ההתנהגות "השלילית" של ילדכם באותה סיטואציה, אבל כן לנסות ולהכיר בחלקכם באירוע. שימו לב! אל תלקו את עצמכם על מה שאירע. חשוב, כי זיהוי הטעות יבוא בצורה ידידותית וחומלת כלפי עצמנו. אחרי הכול, אנחנו רק בני אדם (לדוגמא: "הגבתי כלפיו בצעקות, וזה היה מוגזם. הוא היה רעב ולא שם לב למצבי באותו רגע. אבל הי, אני רק בן אדם, ובפעם הבאה אוכל להגיב אחרת").
- קחו אחריות: שתפו עם ילדיכם את חלקכם בטעות. הימנעו מהאשמה או אשמה והתמקדו במה שאתם יכולים ללמוד מכך. היו ספציפיים בלקיחת אחריות על חלקכם באירוע (לדוגמא: "הייתי עייפה ורעבה, אז צעקתי עלייך במקום להסביר לך מה אני מרגישה").
- התנצלו והתפייסו: התנצלו בפני ילדיכם (כן, זו לא בושה!). ילדים יכולים להיות מאד סלחניים כאשר אנחנו נותנים להם להבין, שטעינו ושאנחנו מצטערים על האופן שבו נהגנו.
- הובילו לפתרון משותף ומכבד: במהלך השיחה עם ילדכם, נסו להגיע איתם להסכם משותף, שיהיה מכבד עבור שני הצדדים ויסייע לכם למנוע אירועים דומים בעתיד (לדוגמא: "מה דעתך, מה אנחנו יכולים לעשות כשאני חוזרת הביתה מאוחר, ואתם כבר מאד רעבים?").
לסיום, אנחנו לא יכולים להימנע לחלוטין מהתנגשויות והמשברים שמתרחשים מעת לעת ביננו לבין ילדינו. יחד עם זאת חשוב לזכור, כי כל סיטואציה שכזו מהווה עבורנו הזדמנות נהדרת להידוק היחסים ולטיפוח תכונות ומיומנויות חשובות להמשך החיים. בוודאי שלא תמיד נצליח בכך (הרי בסופו של דבר- כולנו בני אדם). אבל בכל פעם שאנחנו מנסים ומשתדלים, אנחנו מעמיקים את הקשר שלנו עם ילדינו, את התקשורת, האהבה והכבוד, ומלמדים אותם כיצד להיות בני אדם רגישים, אכפתיים, ואמפתיים יותר. הן כלפי עצמם והן כלפי אחרים.
הכותבת היא עו"ס (A.M), מנחת הורים מוסמכת, מומחית לגיל הרך. בעלת הקליניקה "להורות נושמת" ומנהלת קבוצת הוואטסאפ "הורות נושמת לקטנטנים".