לא בטוח שתחפושות החטופים עושות טוב

אין ספק שבשנה וחצי האחרונות יש עלייה במספר הילדים והמבוגרים שלא מסוגלים לראות תחפושות מעולם המלחמה. תחפושת של חיילים? טריגר. כלי נשק? טריגר. לוחמים למיניהם? טריגר. מפלצות? גם הן יכולות להיות טריגר. משנה לשנה יש יותר ויותר תחפושות ששווה לתהות לגביהן. בשבוע האחרון ראיתי כמה ילדות שהתחפשו לחטופות. אין לי ספק שהכוונה שלהן היא לשמוח ולהדגיש את גבורתן של הנערות, שלא לומר ילדות, שחזרו מהשבי - ועדיין, האם עוד לא מוקדם מדי לבחור בתחפושת שכזו? האם אין פה גם מן ההצהרה על סיומה של המלחמה?

המלחמה עוד לא מאחורינו ולא בטוח שהגענו לשלב שאפשר להתחפש למי שרק הרגע חזרו מהשבי, גיבורים ככל שיהיו. אין לי גם ספק שקצת הומור, קצת חיוך, ואם יורשה אפילו קצת אופוריה לא יזיקו לאף אחד, ועם זאת, מדובר פה בנושא רגיש במיוחד ואין לדעת איך המחווה הזאת תשפיע על המעורבים בדבר - בין אם זה משפחות החטופים שחזרו, דרך המשפחות של החטופים שעדיין לא חזרו ועד המשפחות שאהוביהם כבר לא יחזרו. מעורבים פה הרבה רגשות. רגשות מעורבים. 

בתור מדריכת הורים, אני פוגשת הורים שמתארים התנהגויות מאתגרות של הילדים שלהם, וכשאנחנו צוללים לעומק הדברים, אנחנו מגיעים למסקנה שההתנהגות "הלא מקובלת", כמו התנגדויות, התפרצויות זעם, חוסר שיתוף פעולה וכו' הם בעצם ביטוי מאוד הגיוני למצב הלא הגיוני שבו המדינה שלנו נמצאת. במצב הזה אני בעצם מלמדת הורים איך להבין את הקושי של הילדים שלהם ולתת מקום לקושי הזה לצאת. אני גם מלמדת אותם לאיזה מידע כן או לא לחשוף את הילדים ואיך.

אחת הבעיות שמקשות על התהליכים האלה והופכות אותם למורכבים יותר היא כמובן שהמון מידע נמצא בחוץ וברשתות. גם מה שלא חייב להיות. הילדים היום חווים קושי, פחד וחוסר ודאות על בסיס יומי, ומה שהם צריכים זה בעיקר כלים להתגבר על פחד, החרדה ועם השגרה המורכבת. כשיש כזאת הצפה של כל הנושאים האלה, כולל בפורים, נוצר בעצם מצב שאין במדינה זמן או מקום שיכול להיות "פינה שקטה", מה שמביא כמובן להצפה רגשית בלתי פוסקת. אז כן, כשהורים יגיעו אליי עם קושי של הילד תהיה לי היכולת להתאים להם ולילד שלהם פתרון רגיש ויעיל, אך כשנשאלתי אם אני חושבת שנכון יהיה להתחפש לסמל החטופים או לאחד החטופים, עניתי שהמחווה ראויה לשבח, רק שיכול להיות שלא תהיה נכונה לסביבה, וזאת נקודה למחשבה. 

אפשר קצת אופטימיות?

הלוואי ואפשר היה להעניק לילדים ילדות רגועה ונטולת דאגות והלוואי והם לא היו צריכים להיחשף לכל מה שהם חווים בשנים האחרונות, והלוואי שלתחפושת של חייל או חטוף הייתה רק קונוטציה של גבורה. רק שבמדינה שבה צבע צהוב כבר לא מרפרר רק למלחמת עולם ארורה אלא למציאות של היום, חשוב לשאול יותר שאלות. ובכלל, אם בשאלות עסקינן, תשאלו את הילדים מה הם יודעים ותענו להם על השאלות שצצות, כי המציאות הזאת מורכבת והפחדים והטריגרים לא מתחילים ונגמרים בתחפושת של פורים, אלא בהתמודדות היומיומית.

פורים הוא מן זמן כזה שאפשר לתת לילדים מקום לחייך, ליהנות, להתלבש ולהיות כל מי שהם רוצים, ואולי, רק אולי, להיות 100% ילדים שמציפים לכולם את הפיד בתחפושת צבעוניות, בחיוכים אמיתיים וסוכר.

רק שיש גם נקודת מבט בעד התחפושות האלה, והיא חשובה ומעודדת. אין ספק שהתחפושות שכן ראיתי הן מחמיאות ומטרתן להדגיש את מה שכולם כבר יודעים: שהבנות שחזרו מהשבי הן גיבורות (אם כי בעל כורחן) ואם אפשר להתרשם מהראיונות איתן, הן עטופות מאוד ומודעות מאוד. מטרת התחפושות היא להדגיש את הגבורה שלהן ואת ההישרדות הכל כך מרשימה וראויה להערצה שלהן.

אז בין אם התחפושת היא תלבושת מנומרת או סמל המלחמה בדמות ידה החבושה של אמילי דמארי. אני גם די בטוחה שהנשים הגיבורות האלה מוחמאות מהמחווה ורואות בה רק את הטוב, וכן, איזה כיף שיש גם סיפורים מעוררי תקווה, שהרי אם כבר להתחפש למלחמה אז רצוי לעשות את זה בתחפושת של חיוך, יד מורמת, ניצחון ותקווה.