חמישה ימים לפרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״, ומשפחות רבות עדיין מחפשות אחר יקיריהן. גם משפחתו של עומרי לביא, צעיר בן 25 שמתגורר ברמת גן, משתגעת מדאגה בימים האחרונים, אחרי שבנם נמנה בין מאות הנעדרים של מסיבת הנובה.
״אנחנו בשואה״, אומר בשיחה עם mako אביו של עומרי, איציק. ״אנחנו בטירוף מערכות, תלויים באוויר. אתה לא יודע מה קורה, אתה לא יודע איך להתנהל, ואתה לא יודע איך לחיות. הוא לא ברשימה של הפצועים, הוא לא ברשימה של החטופים, אז אתה כבר לא יודע מה כן. אנחנו מחכים לכל סרטון, כל מידע, כל דבר. אנחנו בין הכחשה מוחלטת, לטירוף, לאובדן עשתונות״.
עומרי יצא בין שיש לשבת עם חברו למסיבה ברעים. ״הם יצאו בסביבות עשר בלילה״, מספר אביו. ״בערך בארבע בבוקר הוא התכתב עם אחיו, ובשש וחצי, כשהתחילו האזעקות, התקשרתי אליו. ידעתי שהוא במסיבה, אבל לא ידעתי שהוא בעוטף. הוא ענה לי ב-06:54, ואמר ׳אבא, יש אזעקות, אנחנו בדרך לאוטו, המשטרה מפנה אותנו׳. משהו עשה לי לא טוב בבטן, אז התקשרתי אליו שוב בשבע, ואמרתי לו ׳אולי אל תסעו, תנסו למצוא מסתור כי הירי ממשיך׳. הוא אמר לי ׳אני לא יכול, משטרה מפנה אותנו מפה ואין לי יכולת להישאר׳, והוא עוד הרגיע אותי. הוא אמר לי ׳הכל טוב אבא׳, הוא נשמע רגוע, שליו ומרגיע. כמה דקות לאחר מכן הוא דיבר עם עם אמא שלו, וזהו, זו הייתה השיחה האחרונה״.
כמו בני משפחה רבים שמחפשים אחר יקיריהם, גם בני משפחתו של עומרי פנו מיד לאיכון הטלפוני שהיה להם. ״הוא שיתף את המיקום עם אחיו דרך האייפון, וראינו איפה הוא נמצא כל הזמן. היה לנו את המיקום עד שהטלפון שלו כבה, בכביש 232 ליד המסיבה״, מספר איציק. ״אחיו של החבר שאיתו עומרי נסע הלך לחפש את הרכב שהם נסעו בו, והוא מצא אותו. הוא היה 700 מטרים מהאיכון האחרון שנשלח אלינו, לכיוון בארי. ברגע שהבנתי שהוא היה ליכוון בארי הבנתי שהוא היה בתופת״.
״הוא לא אמר לי איך הוא מצא את האוטו, אבל החלון האחורי היה שבור לגמרי. היה בתוך הרכב סולם, ובחלק הקדמי של הרכב, בין המושבים, הכל היה מלא בדם. מוצף. היו שם את אמצעי זיהוי של החבר - תעודות זיהוי, כרטיסי אשראי, ובגדים, אבל לא מצאו שום דבר של הבן שלי. גם בדופן ליד הדלת של הנהג היה טביעת יד מגואלת בדם״.
בימים האחרונים עושים בני משפחתו של עומרי כל מה שהם יכולים, בתקווה למצוא קצה חוט שיוביל אותם אליו. אבל חוסר האונים גדול מלתאר. ״אנחנו פועלים במקביל ועושים הכל. היינו במשטרה, הגשנו דיווח, העברנו פרטים, הבאנו מברשת שיניים, היינו ב-433, מסרנו דגימת dna, הצטרפנו לכל קבוצה, וחיפשנו בכל מקום. ראינו אותו רק לשבריר שניה בסרטון שעלה בטיקטוק. אני יוצא מנקודת הנחה שעדיין לא הגיעו לכל אחד מהנעדרים, אבל מישהו צריך להבין שצריך לסגור את המעגל כבר. אנחנו צריכים להבין איפה הילדים שלנו. אני רק רוצה שיגידו לי אם הוא חטוף, אם הוא מת, או הוא פצוע, אני רוצה לדעת. לא יכול להיות שנתנו דגימת dna ביום ראשון, והיום יום רביעי ואנחנו עדיין לא יודעים כלום. אני רוצה לדעת אם סרקו כל מכונית, אם הגיעו לכל גופה מבותרת. אני יודע שלצהל יש מיליון משימות, אבל יש אנשים בקצה שרוצים לדעת מה קורה עם הילדים שלהם, וזה לא נורמלי. אנחנו פשוט בגיהנום. מעבר לגיהנום של המדינה, אנחנו בגיהנום אישי נורא״.