אירועי יום הכיפורים והמחלוקת הגדולה שהתלקחה בכיכר דיזנגוף בת"א בעקבות הקמת הפרדה בתפילת יום הכיפורים בין גברים לנשים, העמיקו אף יותר את הקרע בין הזרמים השונים בחברה הישראלית. לכל זרם רצון ושייכות יהודית, כל אחד בדרכו שלו. ארבעה צעירים שונים, הדור הבא שלנו, מזרמים שונים ביהדות, חברי בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית), סיפרו ושיתפו בתחושותיהם הקשות בעקבות המצב.
"במקום יום של מחילה וכפרה נוצר מצב של אלימות"
יפית קשאני (18) מלוד
היכן העברת את יום הכיפורים?
"את כיפור הזה העברתי ביחד עם חבריי למכינת מסבח"ה של בינ"ה בתל אביב".
מה את חושבת על עניין ההפרדה בין גברים לנשים?
"כבר כמה שנים טובות שמתקיימת תפילה בכיכר דיזנגוף על מנת לאחד את העם ביום כה קדוש ביהדות ולקרב לבבות ליהדות וליצור שייכות גם לכאלה שלא מתחברים לכל אווירת בית הכנסת.
"התפילות התבצעו במהלך השנים בהפרדה אך מי שרצה לשבת עם משפחתו / חבריו היה יכול לשבת מאחורה ולא היה לאף אחד בעיה כי בסוף כולנו עם אחד, אחים אנחנו, דתיים, חילונים, מסורתיים וכל מה שבניהם. במקום יום כיפור שהוא יום של מחילה, כפרה וחשבון נפש נוצר מצב של אלימות פיזית ומילולית וחוסר כבוד אחד כלפי השני. לדעתי האישית לא היה צריך לשים את הדגלים בתור מחיצה. כולנו יכלנו לצפות מה זה עלול לעורר. נכון, יש עניין בהפרדה גם במבחינה דתית וגם מבחינת המסורת אבל כרגע בדור שלנו אני מאמינה שהחיבה לתורה והדרך באמת להכיר לאנשים אותה היא בצורת אהבה ולא כפייה. ברגע שיראו כמה התורה היא דבר כ"כ יפהפה, יבוא להם החשק טבעי לרצות ללמוד ממנה עוד ולהעמיק בה".
האם את חוששת בעקבות המצב?
"אני חוששת מזה שהמצב ימשיך כפי שהוא כעת. שתמשיך השנאה ונרגיש רחוקים ללא הדברות. זה מפחיד אותי שנהפוך לשני מחנות "החילונים והדתיים", "השמאל והימין" וכו'. אני רוצה להיות אופטימית ולקוות שבסוף זו רק התססה ולא באמת קיים מרחק כל כך גדול בנינו כי בסוף כולנו בני אדם, כולנו עם אחד. עם ישראל חי".
האם ישנם דברים שאת חושבת שאסור או אי אפשר לעשות במרחב של "האחר"?
"יש דברים שאני חושבת שאסור לעשות במרחק של האחר. כמו אלימות לכל סוגיה. זה פסיכוטי לחשוב שלכולנו יש את אותה דרך חיים ואותן המחשבות ודעות ולכן עלינו לעשות כבוד האחד לשני ואיש איש באמונתו יחיה. כל אחד מיוחד בדרך שלו וכל עוד אנחנו לא פוגעים זה בזה ונותנים מקום לפלורליסטיות, אני בעד".
"בתהליך אמיתי של גיבוש זהות מותר לא לדעת"
חנה סגל (22) מתל אביב
היכן העברת את יום הכיפורים?
"העברתי את יום הכיפורים בבינ"ה במכינה הקדם צבאית בה אני מדריכה. זו השנה החמישית ברציפות בה אני בוחרת לציין את יום הכיפורים במסגרת זו".
מה את חושבת על עניין ההפרדה?
"כחלק מטקס יום הכיפור של בינ"ה לפני אמירת סדר הווידוי המוכר בתפילה, אנחנו מתוודים שלוש פעמים: בכל נדרי הווידוי הוא אישי, במוסף הווידוי הוא קהילתי ובנעילה הווידוי הוא לאומי. נפלה בחלקי הזכות השנה לכתוב את הווידוי הקהילתי, הנה הדברים שאמרתי שלא ידעתי עד כמה יהיו רלוונטיים כמה שעות אח״כ-"כשהייתי חניכה במכינת בינ"ה במהלך סדרת איו"ש, נסענו לישוב היהודי בחברון בשביל להצליח לראות דברים בעיניים.
"כשכולם סביבי הלכו ברחובות הישוב היהודי מזועזעים, אני נזכרתי איך הלכתי באותם הרחובות בדיוק בתור ילדה בת שתיים עשרה בסיור בת מצווה של הכיתה. הרגשתי מחוברת לאדמה בה אני דורכת בדיוק באותה המידה בה כאב ושרף לי על המציאות הנוראית וחסרת כל היגיון שמתרחשת. במפגש עם אחת הנשים שגרות בישוב היהודי לא הצלחתי לומר כלום. בזמן שכולם סביבי התווכחו נגדה בזעם אני חשבתי על הקלות הבלתי נסבלת והעוז שבהבעת דעה כשאין בתוכך את שני הצדדים. הרגע ההוא בחברון מלווה אותי מאז כל הזמן, בבחירה לשרת בצבא ובמפקדת שהייתי, בשיח עם אחיי החרדים, בבחירה לחזור להדריך כאן ובהחלטה איפה למקם את עצמי סביב המאבק במהפכה המשפטית.
"אני רוצה להתוודות על כך שכקהילה אנחנו בוחרים שוב ושוב להיאבק בדרך הקלה, לצעוק במקום לשתוק ולהקשיב, לסמן וי במקום לחקור לעומק ולהגיע לעימות אמיתי. לא רוצה שנסתתר מאחורי דגל ישראל כל מוצ"ש ושיספיק לנו. אני רוצה להתוודות על ההסללה שאנחנו עושים לכל מי שרק רוצה להיות חלק מאיתנו, הסללה של מה לחשוב ואיך ומתי. אני רוצה להתוודות על זה שאנחנו מדלגים על התהליך וכן, בתהליך אמיתי של גיבוש זהות מותר לא לדעת, מותר לשאול ומוצר להתחבט ומותר לשנות את דעתך ומותר להרגיש ומותר ומותר לאהוב".
האם את חוששת בעקבות המצב?
"החששות המובנים שעולים מתוך הימים האחרונים בהקשר של הפרדת דת ומדינה הם עפר ואפר לעומת החשש שלי מהחברה בה אני חיה. אני חרדית לשעבר שמנסה למצוא את דרכה בעולם החילוני עם כל המטענים שבזה. החיים היומיומיים שלי נטועים בדילמות כמו שחוותה תל אביב ביום כיפור. המשפחה שלי התפללה בבית הכנסת כל יום כיפור בזמן שאני בחרתי לעשות אותו בבינ"ה, אחותי התאומה בחרה להקים בית חב"ד באחת הערים החילוניות בארץ בזמן שאני עברתי לגור בתל אביב ואני אפילו לא רוצה להעלות את פילוג ההצבעה בבחירות של המשפחה שלי. יום יום שאני חיה את המורכבות הזאת שצפה עכשיו, וכמוני רבים מאזרחי מדינת ישראל. לא יודעת איך נצליח להתנהל כאן כחברה עם הבחירה שלנו להמשיך להתנהל בפחד בזעם, בעוז ובחוסר חמלה מול מה שזר לנו".
האם ישנם דברים שאתה חושבת שאסור או אי אפשר לעשות במרחב של "האחר"?
"עצם השאלה הזאת, כואבת כל כך בעיני. אני חושבת שיש מקום לכמעט הכול במרחב הציבורי (בטח בהקשר של תפילה) השאלה היא לא מה מותר או אסור לעשות במרחב הציבורי. השאלה היא האיך, והאיך צריך לעשות בחמלה, ברגישות, בענווה ובאהבה".
"מספר רחובות משם הייתה תחושת מלחמה"
גילי דבש ישורון, אימא צעירה בת 35 מעמק חפר
היכן העברת את יום הכיפורים?
"העברתי את יום הכיפורים בישיבה החילונית של בינ"ה בתל אביב".
מה את חושבת על עניין ההפרדה בין גברים לנשים?
"בעת הרגישה הזו בחברה הישראלית, שהדרה מגדרית קורית מדי יום, אי אפשר להוציא את זה מההקשר ולהסביר ש'ככה זה מבחינה הלכתית'. אני כאשה הרגשתי בבית בהתכנסויות של בינ"ה. יום כיפור שהייתי בו היה מלא ברוח, יהדות, תרבות ומסורת, מלא בקהילה וקהילתיות בלי להתפשר על שוויון ופלורליזם. צר היה לי לשמוע שבמרחק מספר רחובות משם הייתה תחושת מלחמה.
"אני מרגישה שהרבה א.נשים חיכו ליום כיפור כדי לנשום עמוק, ובמקביל היו א.נשים שהחליטו להשתמש ברגישות של היום הזה בצורה צינית. יש בתל אביב והארץ כולה, מענים מוסדרים ומובנים לקהילות אורתודוקסיות בארץ בזמן שארגונים חברתיים צריכים למצוא בעצמם את המרחבים שבהם הם יקיימו חגים, מסורות ואירועים לקהילות ומשקיעים בזה משאבים רבים. בעת כזו הקהילות שמעוניינות במרחבים שדוגלים בהדרגה והפרדה מגדרית, יכלו למצוא מרחבים אחרים שייתנו להן מענה, ולקבל את זה שיש א.נשים שירגישו מאוימים מההפרדה הזו לאור המצב. זה עניין של שכנות טובה".
האם את חוששת בעקבות המצב?
"אני חוששת מניסיונות של כל אחד מהצדדים להצדיק את עצמו, להוכיח את הכוח שלו ולהפוך את הצביון של העיר העברית הראשונה למשהו דיכוטומי שבו לאף קהילה דתית אין מקום, או שאף מרחב ציבורי לא צריך להצטייד כיהודי, מרוב פחד מהאחר, מהגיוון ומהאפשרי. אני גם חוששת ממצב שבו הדרה במרחב הציבורי תהפוך להיות 'נורמה יהודית' כביכול".
האם ישנם דברים שאת חושבת שאסור או אי אפשר לעשות במרחב של "האחר"?
"אני חושבת שצריך להתקיים שיח מתמיד בין כל הארגונים אבל לא במחיר של הדרה ואי שוויון. אני חושבת שיש קו אדום כשקבוצות שונות מנסות לכפות על המרחב הקהילתי את העמדה שלהן, כשהמרחב הציבורי הוא לא שלהן לכתחילה".
"יש פה מאבק חשוב שאני מצדיק ועומד מאחוריו"
אסף בר יוסף (31) מתל אביב
היכן העברת את יום הכיפורים?
"בערב יום הכיפורים בחרתי להיות בבינ"ה- הבית של היהדות הישראלית, בהתכנסות קהילתית עם שירה ותפילה, לצד לימוד ושיתוף וביום הכיפורים עצמו הייתי ברובו לבד עם עצמי בטבע, בהתבוננות וחשבון נפש".
מה אתה חושב על עניין ההפרדה?
"עם כמה שהיה לי קשה לשמוע על אירוע שכזה ודווקא ביום כיפור, ועל הכאב של כל הצדדים הקשורים בדבר - כן יש פה מאבק חשוב שאני מצדיק ועומד מאחוריו, על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, על חופש הדת והתפילה, על היכולת של כל איש ואישה לבחור כיצד רוצים ורוצות לקיים את אורח חייהם היהודי. ובמקרה הזה, התשובה היא אפילו יותר ברורה כי יש פה גם החלטה עירונית בתמיכת בית המשפט. זה מרגיש כאילו העוסקים בדבר שבחרו להקים מחיצה, מעבר לסירוב להכיר ברשויות ובהחלטותיהן, בחרו גם בכוונת תחילה להמשיך ולהעמיק את הפילוג שכבר קיים. אבל היהדות היא לא שלהם, ואני שמח לראות שיש גברים ונשים שנאבקים על דמותה של היהדות: שוויונית, פלורליסטית, דמוקרטית".
האם אתה חושש בעקבות המצב?
"אני בעיקר חושש מה יבוא בעקבות הפופוליזם הזול שהופיע ברשתות לאחר צאת כיפור: השוואה בין תל אביב לגרמניה הנאצית, קריאות נגד ה'אנטישמיות התל-אביבית'. שוב, יש פה מאבק חשוב על דמותה של היהדות, כמה פנים יש לתורה? מי הסמכות בעניינים הללו? איך להיות יהודי? וממאבק זה אני חושש ומתרגש בו זמנית, כי זהו מאבק שגם הוא מפלג וכואב, אך בלתי נמנע והכרחי".
ניר ברוידא, מנכ"ל ארגון בינ"ה (הבית של היהדות הישראלית): "אנו בבינ"ה עורכים כבר שנים תפילות משותפות ביום הכיפורים ובכלל, גם בישראל וגם בעולם. כל כך כואב לראות את שהתרחש בתל אביב בערב יום הכיפורים. רובנו בישראל חיים ללא הפרדה ומי שרוצה להתפלל כך זו זכותו, אך רוב הציבור לא רוצה לחיות בהפרדה. בינ"ה מעניקה ותמשיך להעניק מענה אמיתי לרוב הממלכתי בישראל. הרוב הממלכתי שמחפש חיבור עמוק בין אורחות חייו והערכים של שוויון - בין המינים, בין בני אדם, ערכים של חופש לבין החיבור לעם היהודי ולמסורת היהודית".