בימים שאחרי פרוץ המלחמה גלי תרומות סחפו את הארץ. כמויות אדירות של אוכל, בגדים וציוד שונעו למרכזי המפונים. הגיוני לחשוב שבתוך הכאוס, המשבר והחורבן של המלחמה, טיפול באמנות הוא מותרות. אבל למעשה לא מעט אנשים, ובוודאי ילדים שחוו טראומה, יכולים למצוא דרך להתמודדות ולעיבוד בעזרת עבודה דרך הידיים. לכן, מעבר לטיפולים הפסיכולוגיים הקונבנציונליים שליוו את האירוע, היו כאלה שאספו חומרי יצירה בזריזות והגיעו למלונות כדי לעבוד עם ילדי המפונים. גם היום, כשיותר ויותר מפונים חוזרים הביתה, טיפול ושימוש ביצירה יכולים לעזור לילדים ולמבוגרים בעיבוד הטראומה.
מסיבה זו, החל מהשבוע השני של המלחמה, הוציא אגף הנוער של מוזיאון ישראל מדריכים ומורים לטובת קיום סדנאות במלונות ובמרכזים שבהם שוהים מפונים מהדרום ומהצפון. במסגרת הפעילויות הועברו סדנאות יצירה והפוגה לילדים במטרה לאפשר להם ביטוי עצמי ורגשי. בנוסף לכך, חולקו כ-2,000 ערכות יצירה עם פעילויות ותוכן המבוססות על תערוכות ותצוגות, לצד דפי צביעה המבוססים על יצירות מופת של המוזיאון.
"מאוד מהר הבנו שהילדים צריכים יציבות", מספרת רות אליאב, מדריכה ומורה לציור במוזיאון ישראל. "לכן התחלנו להגיע פעם בשבוע לים המלח. ביצירה של הילדים אפשר לראות הרבה פעמים שהם מציירים איכשהו את השבת השחורה, ומזכירים הרבה את התאריך ה-7 באוקטובר. תוך כדי היצירה הם מדברים ומשתפים. בעיקר אנחנו מנסים ליצור להם מרחב מוגן שבו יוכלו להתבטא בחופשיות, בלי חשש".
"אחת הדרכים לעזור לילדים לבטא את עצמם ואת מה שהם מרגישים זה דרך משחק או יצירה. אנחנו לא מנתחים אותה. היא מדיום שמאפשר עיבוד לחוויה", מסבירה ד"ר שרון פלגי, פסיכולוגית ראשית במכבי שירותי בריאות. "לפעמים יש ילדים שעושים להם משחק ציורי משותף, למשל, "לדמיין מציאות אחרת". אנחנו בעצם משתמשים באמצעים פרה-ורבליים במקרים שבהם המצוקה קשה מדי. זאת דרך להבעה ופריקה של הדברים".
בסדנאות של המוזיאון הצוותים עבדו עם הילדים המפונים בטכניקות שונות, למשל על הכנת בובות דאגה (בובות שלהן אפשר לספר את הסודות שלנו), בשילוב קריאה מתוך הספר "לאן הולכות הדאגות בלילות" של אנתוני בראון, או עבודה על עיצוב ופיסול בחומר רך. "יש ילדים שיציירו רק בצבעים כהים, או שאם משהו ילך להם לא טוב אז הם 'יאבדו את זה'. חשוב לנו לתת להם תחושת הצלחה", מפרטת אליאב. "הניסיון לשמר שגרה בעולמות של מפונים מאתגר מאוד. אנחנו רואים שיש המון ילדים שלא מסוגלים ללמוד או לעשות מטלות אחרות, אבל בסדנאות יצירה הם כן ישתתפו. זה מחזק אצלנו את החשיבות שיש במקום הזה לילדים".
"יצירות לאורך ההיסטוריה של התרבות האנושית גילמו בתוכן גבורה ואומץ, חמלה ואמונה. הן פלטפורמות לביטוי עצמי ורגשי, לביקורת והבעת עמדה באמצעות צבעים, צורות וחומרים. בעשייה בסדנאות אנו רואים כיצד הפעילות מעמיקה את תחושת הביטחון העצמי והפעילות המתמשכת והקבועה מחברת בין המשתתפים ויוצרת לכידות", מסבירה אפרת קליפשטיין, האוצרת הראשית באגף הנוער ע"ש רות במוזיאון ישראל. "כבר עכשיו במבט ל'יום שאחרי' אנחנו חושבים על המשמעות והחשיבות העמוקה של התרבות בימים קשים כמו אלו, שמגלמת את עוצמת הרוח האנושית והביטוי האנושי. אנו מאמינים שזה כוח שמחייה ומעניק תקווה לכולם".
בימים אלה, שבהם יש מפונים חוזרים הביתה, בעוד אחרים ממשיכים להתגורר במלונות או מחוץ לבית, טיפול באמנות יכול לעזור במגוון דרכים. "בסדנאות עם המפונים הייתה עוצמה ביכולת לעבד את הטראומה באופן משותף, אבל טיפול באמנות יכול להיות פרטני או קבוצתי", מסבירה ד"ר פלגי. "אני ממליצה להורים לעודד יצירה, לאפשר ליצור מחומרים שונים. הם לא צריכים לדחוף לפרשנות, לא לנסות להיות מטפלים. אלא לאפשר את הביטוי העצמי".
"הילד יכול ליצור בעצמו, אבל אני ממליצה גם על יצירה אחד ליד השני, כך שההורה והילד עובדים כל אחד באופן עצמאי. אפשר גם לעשות את זה ביחד, למשל שכל אחד מצייר קשקוש ואז מחליפים את הציור וכל אחד משלים את השני. זה מאפשר למידה של הדדיות וגם שיח פתוח. בנוסף אפשר לצייר במשותף – כל המשפחה ביחד על בריסטול, כל אחד מצייר חלק מזר פרחים או כפר לדוגמה, כפעילות משפחתית ומחברת".
"חשוב לזכור שיצירה זה לא רק ציור", היא מוסיפה, "אלא גם יכולה להיות הכנת קולאז' מהעיתון, פיסול בפלסטלינה או בפימו. כל מה שמאפשר את ההבעה והפורקן, את המשחק האינטגרטיבי ואת הלמידה ביחד בדרך משחקית". לפי ד"ר פלגי "הדרך פחות חשובה. זה יכול להיות דרך אמנות, תנועה או מוזיקה. אבל הכי חשוב לזכור, שבתור הורה התפקיד שלנו בתוך הדבר הזה הוא ליהנות עם הילדים שלנו".
הכותבת היא הפסיכולוגית הראשית בקופת חולים מכבי