איך נלמד להגיב טוב יותר לילדים שלנו?

אתחיל בווידוי: הסיבה שגרמה לי לחקור הנושא של כעס בהורות היא מאד אישית. לא הבנתי את עצמי. לא הבנתי איך יוצאים לי מהפה משפטים ששנאתי שאמרו לי בתור ילדה והנה אני בעצמי אומרת אותם לילדים שלי.

ככל שעבדתי עם יותר אבות ואימהות גיליתי שהמצב הזה משותף להרבה מאיתנו. למרות (וכנראה בגלל) האהבה הגדולה לילדים שלנו, אנחנו ״מאבדים את זה״ לעיתים קרובות.  יותר מזה, גם כשהחלטנו שזהו, מחר לא נצעק, מגיע מחר ושוב אנחנו צועקים.

המחקר שלי הוביל אותי למוח. האיבר המורכב הזה שאחראי על ההתנהגויות שלנו (שהוא גם האיבר היחיד שבעצם לומד את עצמו. תחשבו על זה). ומה שגיליתי, ואני עדיין מגלה, פשוט מעיף לי את המוח. מה שהידע הזה נתן לי הוא הבנה על עצמי, על הילדים שלי, על המנגנון האנושי. התובנות האלה ירגיעו אתכם ויגרמו לכם להרגיש נורמליים, ולא פחות חשוב גם ינרמלו עבורכם את ההתנהגויות של הילדים שלכם.

לפני הכול, בואו נבין איך התפתח המוח

במשך מיליוני שנים של אבולוציה, המוח האנושי התפתח מלמטה למעלה. מה זה אומר? זה אומר שהחלקים הפרימיטיביים הקדומים, אלו שנמצאים בקצה העליון של עמוד השדרה, התפתחו ראשונים. החלקים האלה אחראיים בין היתר על פעולות החיים הבסיסיות: נשימה, תנועה, מטבוליזם של איברים אחרים בגוף. החלקים האלה של המוח לא ״חושבים״ או לומדים (אתם לא שואלים את עצמכם אם מתחשק לכם לנשום עכשיו או לא) אלא פועלים באופן אוטומטי כדי להבטיח את ההישרדות שלנו. ההערכה היא שהחלקים האלה הם בני 250 מיליון שנים.

מהחלקים האלה התפתחו החלקים הרגשיים שאחראיים בין היתר על הרגשות והדחפים שלנו, למשל: פחד, כעס, תשוקה, לחץ, קשרים חברתיים, דאגה וטיפול. ההערכה היא שהחלקים האלה הם בני 150 מיליון שנים.

לאחר מיליוני שנים של אבולוציה, התפתחו מהם החלקים העליונים ״החושבים״, אלו שאחראיים בין היתר על ויסות רגשי, דחיית סיפוקים, היגיון, קבלת החלטות. ההערכה היא שהחלקים האלה הם בני 2-3 מיליון שנים, ממש צעירים.

בעצם, אין לנו מוח אחד אלא שלושה: המוח הקדום שאחראי על פעולות אוטומטיות שדרושות להישרדות שלנו; המוח הרגשי שאחראי על הדחפים והרגשות; המוח החושב שאחראי על תכנון לטווח ארוך, פתרון בעיות ודחיית סיפוקים.

אפשר לדמיין מה כל חלק ״אומר״ כדי להבין את הכוחות שמפעילים אותנו: המוח הקדום שואל ״האם אני בטוח ומוגן?״, המוח הרגשי שואל ״האם אני אהוב?״, והמוח החושב שואל: ״מה ניתן ללמוד מזה?״.

העובדה שהמוח החושב התפתח מהמוח המרגיש מגלה המון על הקשר שבין מחשבה להרגשה. היה מוח מרגיש הרבה לפני שהיה מוח חושב והגיוני. ולכן, החלק הרגשי הוא גם מהיר וחזק יותר פי חמישה מהחלק החושב.

איך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלכם? אתם מכירים את הרגעים האלה שבהם הרגשות שלכם כאילו יוצאים משליטה? גם אם המוח החושב מנסה להכניס בכם היגיון, אין לו באמת סיכוי. כשאנחנו מרגישים רגשות חזקים כמו חרדה, לחץ, כעס, נפגעת היכולת של המוח החושב. דמיינו שהמוח המרגיש ״חטף״ את המוח החושב והשתלט עליו לגמרי. לכן למשל, זה מאד קשה להתרכז ולחשוב בהיגיון כשאנחנו מוצפים רגשית.

אצל ילדים המצב מאתגר אפילו יותר. מעכשיו תבינו למה

כמו שהמוח התפתח באופן הדרגתי לאורך האבולוציה, תהליך דומה מתרחש במוח הפרטי שלנו לאורך החיים שלנו. מה שזה אומר זה שלוקח שנים עד שחלקי המוח הקדמי, ״החושב״, מתפתחים. אם לדייק, קליפת המוח הקדם מצחית, זו שאחראית על דחיית סיפוקים, תכנון לטווח רחוק, פתרון בעיות מורכבות – מבשילה רק באמצע שנות העשרים (זה הזמן לקחת נשימה ארוכה ולתאם ציפיות עם המציאות).

במקביל להתפתחות הפיזיולוגית של המוח של הילדים שלנו, העבודה שלנו היא ללמד אותם, לתת להם דוגמה אישית ולהראות להם איך אנחנו דוחים את הסיפוקים של עצמנו, איך אנחנו מתמודדים עם תסכולים. אם זה לא פשוט לכם לעשות את זה, כנראה שגידלו אתכם לפי התפיסה הישנה.

התפיסה הישנה לעומת התפיסה החדשה

האם ההורים שלכם עודדו אתכם להביע רגשות? האם הם דיברו אתכם על החשיבות שיש לרגשות בחיים שלנו? כנראה שלא. הדור של ההורים שלנו (ושל ההורים שלהם ועוד אחורה) דגלו בתפיסה שהיגיון הוא ה״מלך״ ורגשות זה לחלשים. כלומר, תלוי איזה רגשות. הרגשות ה״שליליים״ לא קיבלו מקום. לכן, כשהייתם ילדים כנראה אמרו לכם משפטים כמו: ״את מוכנה להירגע ולחשוב בהיגיון?״; ״התגובה הזו שלך ממש לא מוצדקת!״; ״תפסיק לבכות, תכף נמצא פתרון״.

אין מה להאשים את ההורים שלנו, גם הם לא ידעו איך להתמודד עם הרגשות של עצמם, אז בטח שלא היה להם מושג מה לעשות עם שלנו.

התפיסה החדשה לא מבטלת שום חלק כי היא מבינה שהשילוב בין החלק הרגשי לחלק ההגיוני הוא המנצח. ככה אנחנו בנויים, גם מרגשות וגם ממחשבה הגיונית. התקשורת בין הרגש להיגיון היא זו שקובעת את טיב איכות החיים שלנו.

ההבנה הזו משנה לגמרי את כל מה שחשבנו על המתח שבין רגש לשכל. במקום לנסות להיפטר מרגשות כדי לעבוד רק עם ההיגיון, אנחנו צריכים למצוא את האיזון שבין שניהם.

מה הבעיה? הבעיה היא שבגלל שדרשו מאתנו רק לחשוב בהיגיון, כולל בבית הספר, לא קיבלנו שום כלים להתמודד עם הרגשות שלנו. חסרה לנו המיומנות הזו שהיא אימון של מודעות ושל שימוש בשפה רגשית.

הבשורה הטובה היא שהמוח הוא פלסטי, כל הזמן לומד. לכן, מיומנויות רגשיות ניתנות ללמידה. כדאי לנו מאד להתחיל לתרגל את השפה הרגשית כי היא זו שתקבע באיזה אופן נצליח להשתמש גם ביכולות האינטלקטואליות שלנו (שילוב בין רגש להיגיון, זוכרים?).

מה קורה במוח כשאנחנו כועסים?

אין הורה שלא ״מאבד את זה״ מדי פעם. יש כאלה שזה קורה להם פעם ביום, יש כאלה שזה קורה להם פעם בשבוע. יש כאלה שאצלם זה בא לידי ביטוי בצעקות, אצל אחרים באופן אחר. בואו נדבר באופן פתוח וללא אשמה על רגשות הכעס שאנחנו מרגישים בתור הורים. מתי מתעוררת תחושת כעס? תחושת כעס מתעוררת בתגובה לתחושת סכנה, לא רק איום על הקיום הפיזי שלנו אלא איום סימבולי כשאנחנו חווים פגיעה בתחושת הערך או הכבוד. למשל, כשקיבלנו יחס לא הוגן או פוגעני, עלבון או הקטנה, כמו גם תחושת התסכול שמגיעה כשלא הצלחנו במשהו. הפרשנות שלנו לאירוע (״איך הוא העז לדבר אליי ככה?״) מהווה טריגר לחלק הרגשי במוח שיש לו אפקט כפול: חלק אחד משחרר כימיקלים שנותנים אנרגיה מהירה ומתפרצת בשביל פעולה שנעשית בעוצמה: כמו להילחם או לברוח. זה נמשך דקות ובמהלכן הגוף מתכונן למאבק או לבריחה מהירה, תלוי איך המוח הרגשי מעריך את היריב.

באותו זמן, עוד חלק במוח הרגשי מתכונן לפעולה ארוכת טווח. העוררות הזו יכולה להימשך שעות ואפילו ימים והיא שומרת את המוח הרגשי במוכנות לטריגרים במידה שעוד פעולות תידרשנה במהירות. זה מסביר למה אנשים נוטים יותר לכעס אם הם כבר חשו את הכעס ממשהו אחר. במילים אחרות, כעס נבנה על כעס: כשהגוף הוא כבר במצב של עוררות ומשהו מעורר תגובה רגשית, הרגש שיתעורר יהיה בעוצמה גבוהה במיוחד. זה מה שקורה כשאנחנו כבר ״מודלקים״. במצב הזה, כל טריגר נוסף, בין אם בפועל או במחשבות שלנו, הופך לעוד דלק לחלק במוח שמפריש כימיקלים של עוררות, כל אחד נבנה על ההורמונים שהופרשו לפניו. המחשבה שמגיעה אחר כך במצב הזה היא טריגר לתגובה חזקה במיוחד של כעס מאשר זו שהייתה בהתחלה. המוח הרגשי מחומם לגמרי. לכן, אם היה לך יום קשה בעבודה, יש סיכוי גבוה שכל דבר קטן יטריף אותך בעוד שתחת נסיבות אחרות הטריגרים האלה לא היו גורמים אצלך לתגובה רגשית כל כך חזקה.

כעס - מה אתה מסתיר באמת?

ד״ר ברנה בראון, סוציולוגית שחוקרת את עולם הרגשות טוענת שכעס הוא רגש משני במובן שהוא תמיד מסתיר כאב עמוק יותר. אני מסכימה עם זה. כעס מתעורר כשמשהו עמוק יותר נוגע בנו. אם תחשבו על כל הפעמים שכעסתם, תגלו שהכעס שלכם הסתיר כמה רבדים של רגשות עמוקים יותר, כמה רבדים של כאב. למשל, כעס יכול להסתיר תחושת אשמה, בושה, חוסר צדק, קנאה, פחד, עלבון, תסכול, אכזבה וכדומה. ואם להעמיק עוד יותר, כעס מסתיר כאב שורשי שכנראה פגשנו בילדות: הרגשה שאני שקוף/ה, תחושה שלא מעריכים אותי, שלא אוהבים אותי, שאני לא טוב/ה מספיק.

למשל, אם ביקשת מספר פעמים מהילד שלך לבוא לאכול ארוחת ערב והוא התעלם ממך, סביר להניח שתרגישי כעס שיוביל לתגובה בסגנון: ״בוא עכשיו! נמאס לי לבקש כל דבר מאה פעמים!״ על פניו תצדיקי לעצמך את התגובה שלך בכך שזה לא בסדר שהוא מתעלם ממך. אם תשאלי את עצמך מה את מרגישה מתחת לכעס תגלי שאת מרגישה שקופה, שלא מעריכים אותך. רגשות שכנראה הרגשת בילדות שלך.

בואו נפתח סקרנות כלפי תחושת הכעס. לא ננסה להתעלם ממנה או לאלחש אותה. היא חשובה, יש לה מסר עבורך והיא רוצה תשומת לב. בואו נתייחס לכעס כנורת אזהרה, כמו מנורה שנדלקת לנו ברכב ודורשת מאתנו לעצור ולבדוק מה קורה שם בפנים. בחלק הבא אציע לך שיטה שתעזור לך להתמודד עם כעס, ועם רגשות נוספים.

מסר לל״ב – שיטה להתמודד עם רגשות

רגע המפנה עבורי היה כשהבנתי שהפחד שלי מרגשות כואבים הוא הכאב עצמו; שהניסיונות שלי להימנע מכאב יצרו לי את הכאב הכי גדול בחיים. זה לא אומר שלהסתכל לרגשות בעיניים זה קל. זה לא. התמודדות עם רגשות דורשת אומץ כי היא התמודדות עם האמת, על כל רבדיה. למרות שזה לא פשוט, זה מאד שווה את זה כי רק ככה נוכל לחוות חופש פנימי אמיתי.

אני רוצה לשתף אתכם בשיטה שאני משתמשת בה בעצמי, ומלמדת אותה בהרצאות ובקורסים שאני מעבירה להורים. כדי לפשט, אשתמש בדוגמה ועליה איישם את השיטה. כמובן שלכל אחד ואחת יש את חוויות החיים שלהם ואת הטריגרים שלהם. לכן, רק אתם יודעים מה אתם מרגישים ומהן ההתנהגויות ש״מדליקות״ אתכם. הדוגמה כאן היא רק להמחשה.

דמיין שאמרת לילדה שלך, בת החמש, שהגיע הזמן לישון והיא התעלמה ממך. אמרת שוב, והיא שוב התעלמה. אתה מתחיל להרגיש את הכעס. זה הזמן לעבוד לפי השלבים הבאים:

מודעות – תהיה מודע לזה שכרגע אתה מרגיש כעס. זה מאד נורמלי ואנושי.

סיבה – תשאל את עצמך למה אני מרגיש כעס עכשיו? התשובה במקרה הזה תהיה ״כי הבת שלי מתעלמת ממני.״

רגש – תשאל את עצמך מה הרגש העמוק שנמצא מתחת לכעס. התשובה כנראה תהיה: תסכול, חוסר אונים, אולי עלבון. תשאל את עצמך מה הרגש הכי עמוק שמסתתר שם. אולי תגלה שההתעלמות שלה מתפרשת אצלך כחוסר הערכה מצידה.

לתת שם – תן שם לרגש שאתה מרגיש וככה הוא יאבד מהכוח שלו עליך. מחקרים מראים שכשאנחנו נותנים שם לרגש הוא נרגע. כאילו חשפנו אותו, הוצאנו אותו לאור. זה תהליך פנימי שבו אתה יכול להגיד לעצמך ״אני מרגיש מתוסכל. אני מרגיש שהבת שלי לא מעריכה אותי.״

לגיטימציה למה שאתה מרגיש – תכיר ברגש שאתה מרגיש ובזה שהרגש הוא חשוב ולגיטימי. כל רגש שלך הוא חשוב ולגיטימי. הדיבור הפנימי יכול להיות משהו בסגנון: ״זה אנושי להרגיש חוסר אונים ותסכול כשלא מקשיבים לך. זה לגיטימי להרגיש ככה. כל אחד היה מרגיש לא מוערך אם הבת שלו הייתה מתעלמת ממנו.״

ביטוי מעשי – כדי לתת כבוד לרגש שלך תן לו מענה בשטח. למשל, לך לשתות מים. תאכל משהו (תחושת רעב מרגישה כמו כעס). לך לנשום אוויר. באופן הזה לא ״תחמם״ את עצמך עם עוד מחשבות שרק יחמירו את תחושת הכעס שלך ויובילו לתגובה אימפולסיבית מצדך.

בזמן שהרחקת את עצמך מהסיטואציה תוכל לאתגר את הפרשנות שלך לאירוע (״האם היא מתעלמת ממני או שהיא עסוקה במשהו שמעניין אותה?״; ״האם היא לא מעריכה אותי או שהיא פשוט לא רוצה ללכת לישון וזה לא קשור אליי בכלל?״). במילים אחרות, תוכל לחזור להפעיל את המוח ה״חושב״ שלך בזכות זה שהצלחת להרגיע את המוח ״המרגיש״ שלך. התהליך הפנימי הזה יעזור לך לקחת אחריות על הרגשות שלך, שזה אומר לקחת אחריות על המעשים שלך.

תזכרו שבתור הורים, ההתמודדות שלנו עם הכעסים שלנו מהווה דוגמה אישית גם לילדים שלנו. שהרי, כדי לדרוש מהילדים להירגע, צריך להדגים להם איך עושים את זה בפועל.

לסיכום, אי אפשר לדבר על החוויה האנושית רק במונחים של היגיון או רק במונחים של רגש. יש בנו גם וגם. הכחשת הרגשות וניסיון להתעלם מהם, להקטין אותם או לזלזל בהם רק תגרום להם לגדול לממדים מפלצתיים. הדרך לחיות חיים שיש בהם בריאות נפשית והגשמת כוחות החיים והפוטנציאל שבנו טמונה בטיב הקשר שבין חלקי המוח השונים. כשהחלק הרגשי והחלק השכלתני יתקשרו ביניהם ואף חלק לא ״יבטל״ את השני, היכולות הרגשיות והאינטלקטואליות שלנו ישתפרו פלאים.