שוב חלף לו החופש הגדול, וילדים והורים מתרגלים לחזרה למסגרות החינוך. משהו בשבועות האלה שבין סוף החופש לתחילת שנת הלימודים מעלה אצל הורים וילדים רבים מערבולת רגשות טבעית ואופיינית לתקופות של שינוי ומעבר, הנעה מעייפות להתרגשות וציפייה, בין היאחזות ברגעי חופש אחרונים לכמיהה לחזרה לשגרה.
גם אני הכנסתי השנה ילד לגן עירייה וכמו מרבית ההורים גם אני עמוק בתוך מערבולת הרגשות האופיינית לתקופה זו (זה לא עובר גם בילד השלישי), אולם כמי שעובדת כפסיכולוגית חינוכית ויודעת היטב מה המצב במסגרות החינוכיות בפתח שנת הלימודים תשפ״ג, לתחושות שלי כאם מתלווה גם עננה כבדה של דאגה.
"השנה לא נוכל לתת מענה לכל מי שזקוק"
אני יודעת שמבחינת הרבה אנשים מגפת הקורונה היא כבר החדשות של אתמול, ובקצב הבלתי פוסק של מדינת ישראל מאז כבר הספקנו לעבור שביתה במערכת החינוך, עוד סבב לחימה בדרום ועוד סבב בחירות - כל אלה מסמנים את חוסר היציבות בה נמצאת החברה בישראל ברמת המאקרו וברמת המיקרו. לחוסר היציבות הזה יש השלכות מרחיקות לכת לא רק על המצב הכלכלי ועל שוק התעסוקה, לא רק על המצב החברתי, אלא גם על המצב הנפשי של האזרחים, ילדים ומבוגרים - של כל אחד ואחת מאיתנו.
אני יודעת מה מצב התלמידים והתלמידות במדינת ישראל, ומכירה מקרוב את המשבר הגדול שבו נמצאת מערכת החינוך בישראל - מחסור קיצוני במורים, בגננות, בתומכות הוראה, שחיקה מתמשכת של הצוותים החינוכיים, מחסור במטפלים פרא-רפואיים, בשירותי חינוך מיוחדים, ועוד תחלואים ומכאובים שקצרה היריעה מלהכיל.
מול כל הקשיים והמצוקות האלה אני עומדת בפתח שנה זו בלב כבד במיוחד כי אני יודעת שהפסיכולוגיה החינוכית הציבורית לא תוכל לתת לצוותים החינוכיים, להורים ולתלמידים את המענה שמגיע להם השנה, המענה לו הם כל-כך זקוקים נוכח השלכות הקורונה והיעדר היציבות הכללית במדינה, שמשפיעה גם על מערכת החינוך. אני יודעת שלא נוכל לקבל מספיק ילדים וילדות לטיפולים פסיכולוגיים, שלא נוכל ללוות את המורות והמורים בהתמודדות עם השפעות פוסט קורונה על הילדים ובני הנוער, אני יודעת שנתקשה לתת מענה לכל הילדים שסובלים מחרדות חברתיות, הפרעות התנהגות, הפרעות אכילה, דיכאון ואובדנות, אני יודעת שאנחנו באי ספיקה מערכתית.
אני יודעת מה הייתי רוצה לתת. הייתי רוצה ללוות יותר מורים, לטפל בהרבה יותר הורים וילדים ולאבחן את כל מי שזקוק לכך. אבל אני רק אחת מול כמעט אלף תלמידים בגנים, בבתי הספר ובמסגרות החינוך המיוחד. אני רק אחת שבחצי משרה (ותמורת 40 שקלים לשעה, יש לציין במבוכה) צריכה ורוצה לתת מענה לילדים וילדות שעדיין לא חזרו לעצמם מאז משבר הקורונה ושסוחבים חרדות, קשיי הסתגלות, קשיים רגשיים וחברתיים, דיכאון ואובדנות. אני רק אחת, אחת שצריכה לתת מענה לצוותים חינוכיים שעובדים בתנאים לא סבירים, אשר לא מאפשרים להם לבצע את עבודת החינוך כפי שהיה ראוי לבצעה. אני רק אחת וכמוני אלפי פסיכולוגיות חינוכיות שהיו רוצות לגעת בהרבה יותר נפשות, אבל לא יכולות.
"בדרך לעבודה מתהפכת לי הבטן"
מערכת החינוך בישראל נמצאת בימים אלה במשבר עצום שבא לידי ביטוי במחסור במורים, סייעות ומטפלים פרא-רפואיים. בבתי ספר רבים יש מחסור כל כך גדול שלא ברור באיזה אופן תתנהל שנת הלימודים. מורים רבים בוחרים לעזוב את המערכת הן בשל תנאי השכר הגרועים אבל גם בגלל תנאי העבודה הבלתי אפשריים והיעדר יוקרה והערכה בתודעה הציבורית כלפי מורים. באופן דומה גם הפסיכולוגיה הציבורית נמצאת במצוקה אמיתית, כאשר פסיכולוגים רבים בוחרים לעזוב את השירות הציבורי, הן בשל תנאי השכר שאינם מאפשרים להתפרנס בכבוד אבל גם בשל תנאי העבודה שאינם מאפשרים לנו לעשות עבודה פסיכולוגית מעמיקה ואמיתית.
נטישת השירות הפסיכולוגי הציבורי היא הסיבה לכך שזמני ההמתנה לטיפול במערך הפסיכולוגיה הציבורית (בשפ״חים, בקופות החולים, במרפאות בריאות הנפש ובמכונים להתפתחות הילד) ארוכים באופן בלתי נסבל; היא גם הסיבה לכך ש-30% מתקני הפסיכולוגים החינוכיים אינם מאוישים ולכן פסיכולוג אחד בחצי משרה אמור לתת מענה ליותר מאלף תלמידים. הפסיכולוגיה החינוכית אמורה להיות הקו הראשון בפעולת האיתור והמניעה של תחלואה נפשית, ואמורה לסייע בקידום הרווחה והבריאות הנפשית של תלמידים, הורים וצוותים חינוכיים. אולם, בתנאים הנוכחיים, אנחנו, בדומה לצוותים החינוכיים, עסוקים בכיבוי שרפות במקרה הטוב.
כעת, כשהשנה רק החלה, חשוב שכולנו נזכור שממשלות ישראל כולן - טובות בהצהרות (בעיקר לפני בחירות) אולם בפועל הזניחו הזנחה פושעת את הבריאות הנפשית של אזרחיהן הצעירים והבוגרים כאחד. במקום להשקיע בבניית תכנית לאומית להבראת מערך הפסיכולוגיה הציבורית והחזרת הפסיכולוגים מכלל הסקציות למגזר הציבורי על ידי שיפור תנאי השכר, ולא פחות חשוב מכך שינוי קיצוני של מפתח התקינה, הן בוחרות בתהליכים אחרים המובילים להפרטה זוחלת של הפסיכולוגיה הציבורית כמו גם של מערכת החינוך.
אז הנה שנת לימודים חדשה עומדת בפתח, גם אני כמו כולם מפקידה את הבן הקטן שלי בידיה של מערכת החינוך הציבורית, מערכת שאני יודעת שכוונותיה טובות וכנות, אבל אני גם יודעת שחסרים בה כמה תנאים בסיסיים על-מנת שתהיה מספיק טובה בשביל הבן שלי ובשביל כלל ילדי ישראל. ואחרי שאניח אותו בגן ואקווה לטוב, אסע לעבודה שלי, עבודה שאני עושה באהבה גדולה, תוך ידיעה ששערי בתי הספר והגנים אולי נפתחו פיזית אבל עבור ילדים רבים האור יישאר כבוי: עבור הילד שלא מוצא את עצמו מבחינה חברתית, הילדה שעוברת משבר בבית, המחנכת שצריכה לחנך השנה שתיים או שלוש כיתות במקביל. כל בוקר בדרך לעבודה תתהפך לי הבטן כי אני יודעת שבתנאים הקיימים אני וחבריי למקצוע לא נוכל לעזור לכולם.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, פעילה בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.