הורים, מה אם הייתי אומרת לכם, שיש דרך ללמד את הילד או הילדה שלכם נחישות? ושבאותה שיטה אפשר ללמד אותו או אותה גם אמונה עצמית. והתמודדות עם הפסד. והתנהלות בקבוצה. אה, וגם חברות, אחריות ושאיפה למצוינות. לא רע, נכון?

כשהייתי ילדה אבא שלי ז"ל רק רצה שאני, הקטנה הביישנית, אהיה שמחה. אז בגיל חמש, כשכל מה שעניין אותי היה נצנצים ונסיכות – הוא לקח אותי לחוג התעמלות אמנותית באולם ליד איפה שאימון כדורסל. זאת הייתה התלהבות ממבט ראשון. לא עניין אותי להיות הכי טובה, לא היה אכפת לי אם אני אזכה בתחרויות או במדליות. זה היה פשוט כיף. הריקודים, התזוזה, הספורט. ההנאה שגרמה לי להגיע לכל מפגש. בהתחלה פעם בשבוע אחר כך פעמיים, העיקר ללבוש את בגדי הגוף, לשחק באביזרים, לרקוד עם המוסיקה וליהנות מהחברות. נהניתי מכל רגע, לא מודעת בכלל לעובדה שכולם סביבי מתפלאים על השינוי המטורף שחל בנטע הקטנה. מילדה נחבאת אל הכלים, לילדה שמופיעה מול בני משפחה וחברים. לילדה שמפסיקה לבכות מכל תסכול. לילדה שמצליחה לוותר לפעמים לחברות אחרות. ילדה שכל נפילה וכל קושי רק גורם לה לנסות שוב ושוב – עד שתצליח או לפחות תשתפר.

באותו הזמן אף אחד לא חלם על מדליות או אולימפיאדה אבל בעיני הורי כבר רכשתי אופי של אלופה. אופי שהתגבש בין שיעור לשיעור, ובהמשך בין אימון לאימון, מתחרות לתחרות ועד לבמה היוקרתית ביותר בעולם הספורט – האולימפיאדה. כך המשכתי כאמור להתקדם בחוג, וככל שההשקעה שלי בחוג התעצמה כך ההשקעה שלי בהכול. ההורים שלי היו ראשונים לשים לב, אבל בדיעבד, בהסתכלות לאחור, אני יודעת בדיוק מתי צמחתי וזה תמיד בזכות אותו חוג ספורט.

אינסוף שיעורים שלמדתי 

אני לא אשכח איך פעם אחת איחרתי לאימון, רק בכמה דקות והמאמנת (אותה אחת אגב שליוותה אותי עד למשטח באולימפיאדה) נזפה בי. מאז אותו איחור – ועד ליום זה ממש – לא תתפסו אותי מאחרת. לא בדד-ליין, לא לפגישה, גם לא למפגש קליל עם חברות. אני מאתגרת אתכם למצוא ספורטאי אחד שלא מקדים להגיע לפגישה. או את הפעם ההיא שאחת הילדות שהייתה איתי עזרה לי שיעור שלם עם הירידה לגשר וכשבכיתי שאני לא מצליחה היא חיזקה אותי ואמרה לי שגם היא לא הצליחה הרבה פעמים ושאני עוד אהיה אלופה בזה – ומאז גם אני תמיד עזרתי לאחרות כי למדתי מה זה להיות חברה טובה.

אני גם זוכרת את התחרות הראשונה שהגעתי אליה, שהמאמנת שלנו סימנה על לוח השנה עם ספירה לאחור. ההכנה שלנו כקבוצה וגם שלי אישית לקראת אותה תחרות, חסרת חשיבות ככל שהייתה, חרוטה לי במח בתור המטרה הראשונה שהצבתי לעצמי ועד כמה שזה עזר לי להיערך פיזית ומנטאלית. המון זיכרונות, אינסוף שיעורים שלמדתי – עוד לפני גיל בת מצווה. עוד לפני שבכלל העזתי לחשוב על קריירה כמקצוענית. ההפסד הראשון – שיעור, המקום השני בפודיום – שיעור, התמודדות עם קנאה למנצחת – שיעור, פציעה ראשונה – שיעור. שיעור שיעור.

תבינו, ספורט זה לא רק שאיפה לאולימפיאדה או חוזה בקבוצה גדולה. ספורט זה קבלת מיומנויות שלא ניתן ללמוד בשום מקום. לא בבית הספר ואפילו לא בבית. איפה עוד הילדים ילמדו את המיומנויות האלה? ביו טיוב? בטיקטוק? מול כל מסך אחר?

אלוף בחיים האמיתיים

הורים, אני אומנם עוד לא זכיתי עדיין בתואר אמא, אבל ילדה הייתי וגדלתי, ואני עובדת עם ילדים וגם עם המנכ"לים מובילים על חשיבות הספורט להצלחה. לילד מתבגר ועד למנכ"ל משגשג. רשמו את הילדים שלכם לכל חוג ספורט שהם רוצים. הדרך היא חשובה הרבה יותר מהמטרה, ואולי חשוב מכך – תעשו ספורט בעצמכם. עזבו את ההשפעה החיובית על הבריאות והנחיצות שלכם – זה עבור הילדים. הדוגמה שתהוו עבורם או זמן האיכות שניתן להרוויח מאימון יחד. קחו אותם איתכם להליכת ערב, תתחילו לרכב איתם על אופניים. לכו לשחות יחד.

ב-4 במאי, אני מגיעה עם ספורטאיות נוספות למרוץ הנשים הלייף ראן של סופר-פארם ועיריית תל אביב, תחת הכותרת "אלימות במשפחה זה לא נורמלי". אני מגיעה עם עוד למעלה מעשרת אלפים נשים. רבות מהן אימהות, רבות מהן נערות – כולל מגיעות לחגוג העצמה נשית, אחווה נשית ואורח חיים בריא. בשנה שעברה פגשתי שם אימהות שהגיעו לרוץ עם הבנות שלהן. כולן ללא יוצא מן הכלל סיפרו לי על הקשר שהתהדק ועל הבגרות שנולדה מהאימונים והריצה. על התועלת שהרוויחו מסימון המטרה על לוח השנה.

ובנימה אישית, נטע הקטנה גדלה והתפתחה והייתה לישראלית הראשונה שזוכה במדליה באליפות העולם, ומחלום רחוק ומתוק של להגיע לאולימפיאדה הצלחתי לייצג את ישראל 3 פעמים במשחקים האולימפיים ולזכות בעוד מדליות רבות בזירה העולמית. והכי חשוב למדתי בניתי לעצמי את החוסן המנטלי שהוא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי היום

כמי שהייתה שם, כמי שמרצה ומלווה אנשים – מגילאי ילדים ועד מבוגרים, אני אומרת לכם בהתחייבות שלשלוח את ילדיכם למסגרת ספורטיבית זו המתנה הכי גדולה שתוכלו להעניק להם. גם אם הילד לא יהיה בסוף אלוף העולם בג'ודו, הוא יהיה אלוף העולם בחיים האמיתיים וזה הדבר החשוב באמת. ואם יש נצנצים? אז מה טוב.