זוהי הפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות שמדינת ישראל, ומערכת החינוך בעקבותיה, נקלעת למשבר קשה: בתחילה, קורונה וכעת, המלחמה. כלל אזרחי ישראל, ובהם הילדות והילדים, עדיין מתמודדים עם השלכות הריחוק החברתי שנכפה עלינו בקורונה וכבר נדרשים להתמודד עם מצב קשה וכואב נוסף.
מחקרים מלמדים כי עיבוד נכון ומיידי של הטראומה תוך כדי האירועים ובסמיכות אליהם קריטי במניעת פוסט טראומה. לצוותי החינוך תפקיד אקוטי וייחודי בתמיכה בילדים ובבני הנוער. כיצד אפשר לסייע במניעת פוסט טראומה? באמצעות הרכבת תוכנית חינוכית המותאמת לשלב ההתפתחותי של הילדים. התוכנית תתייחס לפן הרגשי וליצירת סביבה חינוכית המאפשרת, עד כמה שאפשר, שגרה מרגיעה ובטוחה.
לידה עד שלוש
רבים מאיתנו נוטים לחשוב שמאחר שתינוק אינו מדבר הוא גם אינו מבין את המתרחש סביבו, ולכן אפשר לדבר בנוכחותו על המצב הקשה ועל הרגשות העולים בנו. אולם, האמת היא שתינוקות "סופגים" הכול. מצד אחד, הם שומעים, רואים, חשים ומרגישים. מצד שני, אין הם יכולים לשאול את המבוגרים ולהיעזר בהם בתיווך של המציאות. עלינו לזכור, שבגילים אלו, מתפתחת ומתגבשת הזהות האישית של הקטנטנים ולכן, נרצה להמעיט ככל האפשר את התבססות זהותם על חוויית החרדה שלנו. משום כך, חשוב להקפיד על שגרה ועל אווירה רגועה ושמחה. חשוב שגני הילדים ומעונות היום ישמרו על סדר יום רגיל, ללא שיח אקטואלי שמתנהל בנוכחות התינוקות.
שלוש עד שש
בשלב זה הילדים מעוניינים להיות משמעותיים ועצמאיים. הם דורשים תשובות לדברים שהם רואים וחווים. חשוב להם לעשות הכול בעצמם ועשייה עצמאית זו מעניקה להם ערך עצמי ומשמעות: לחתוך לבד בסכין, לשרוך לבד, להתלבש, לכפתר כפתורים ועוד. לכן, בעת הזאת חשוב לאפשר זמן לכל העשייה הזו ונוסף עליה, לתת מענה לשאלות העולות מהפעוטות. לתווך את המצב באמצעות שימוש במושגים מעולמם הילדי ומתחומי העניין שלהם, לדוגמה: לשאלה "מה זאת מלחמה?" מומלץ לענות בפשטות: "בדומה למריבה בין ילדים, גם מדינות רבות. לפעמים הן משלימות ולפעמים לא".
שש עד שתיים עשרה
הילדים בגיל הזה נמצאים בשלב החביון. זהו גיל שבו הם מתחילים לגבש את האישיות שלהם ואת היחסים החברתיים. בקרב חלק מאנשי החינוך ישנה גישה מוטעית, שלפיה חשוב שהילדים ישתתפו במאמץ הלאומי בעת מלחמה באמצעות הכנת ציורים ומכתבים לחיילים. האמת היא, שהחשיבות האקוטית היא לאפשר לילדים להמשיך להתנסות במגוון סיטואציות חברתיות התואמות לגילם. זהו בדיוק הזמן שבו עליהם ללמוד התנהלות חברתית: לריב, להשלים, לכעוס, להתנהל בקבוצות, להרגיש חלק מקבוצה וגם להרגיש לבד. התנסויות אלו הן קריטיות להתפתחות תקינה ואסור לנו לדרוש מהילדים לדלג על השלב הזה. בעשייתנו למען החיילים וכלל ישראל, אנו, המבוגרים משמשים דוגמה לילדים בשלב ההתפתחותי הזה. הם רואים אותנו - ולומדים (מודלינג).
שתיים עשרה עד חמש עשרה
זהו שלב החיברות (סוציאליזציה) - תקופה של חוסר יציבות ושינויים פיזיים, הורמונליים ורגשיים רבים. הנערות והנערים מתנסים בעשייה של עולם המבוגרים: הם רוצים להיות עוזרי מדריכים בתנועות הנוער, להרוויח כסף בעבודות שונות ולהיות מעורבים בקהילה וחשוב לאפשר להם לעשות זאת. אולם, התנדבות בלבד אינה משמעותית מספיק, מאחר שבשלב ההתפתחותי שלהם הם זקוקים גם לרווח מוחשי מהעשייה שלהם. לכן, מומלץ להציע להם לבצע משימות של עזרה בתחומי בית הספר ולקבל על כך תמורה כלשהי. עם זאת, חשוב לתת מקום להתמודדות האישית שלהם, עם השינויים הפיזיים וחוסר היציבות האישית ולאפשר להם להיות עסוקים בעצמם, בנראות שלהם ולתמוך בהם.
חמש עשרה עד שמונה עשרה
מצבם של בני הנוער בשכבת גיל זו עדין. מצד אחד, הנערות והנערים נראים בוגרים, עצמאיים וחזקים. מצד שני, הם קולטים הכול אך עדיין לא יודעים לווסת את המידע. קושי הוויסות עלול לייצר מצבים מורכבים ולהיות מלווה בחרדות ובדיכאון בשל מחשבות על עתידם האישי והמקצועי ועל שירותם הצבאי המתקרב. נוסף על כך, יש לזכור שגם בני גיל זה עדיין מתמודדים עם השלכות תקופת הבידוד החברתי בקורונה, שממנה סבלו בני נוער אלו יותר מכל שכבות הגיל האחרות. על כן, חשוב לשלב בתוכנית הלימודים המותאמת לגילים אלו התייחסות לוויסות, ללמידה של הדברים שמתאימים להם באופן אישי ולהשתתפות בהתנדבות לאומית, אולם יש להקפיד לווסת גם אותה, כך שההתנדבות לא תעסיק את כל זמנם. ישנה חשיבות עליונה לשוחח איתם על מצבים של ויסות בכל תחומי הדעת השונים. כמו כן, יש דחיפות ממשית לתת לקבוצת גיל זאת מפגשי תרפיה כדי לאפשר להם להביע חששות, לשחרר לחץ, להחלים ולהתחזק.
ובאופן כללי, הימנעו משיחות קבוצתיות על המצב כדי שלא נטעה ונזיק בשוגג לאחד המשתתפים. במקום זאת, הציעו שיחות אישיות. השתמשו בקשר האישי שלכם עם הילדים ועם ההורים ונסו לתת מענה פרטני ומדויק.
לסיום, חשוב לאפשר לילדים בכל הגילים להמשיך בילדות. הם אינם מבוגרים ואין זה תפקידם להיות מבוגרים. יש לאפשר להם לחוות משחק והתנסות בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי שלהם. חשוב בשעה זו לחזק את החוסן הקהילתי, ולנו, המחנכות והמחנכים, תפקיד מרכזי במניעת פוסט טראומה אצל הילדים של כולנו.
הכותב ממונה על הסבת אקדמאים להוראה ועל תוכניות מיוחדות במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
לשעבר מנהל בית ספר לתלמידים עם הפרעות נפשיות קשות ובית ספר מונטסורי