למה אנחנו כל כך כועסים על הילדים כל הזמן?

ראשית, אני רוצה להסביר כמה דברים חשובים בכל הנוגע ליחסים שלנו עם הילדים שלנו. הראשונה - בבסיס כל מערכת יחסים של הורה-ילד יש לטוב ולרע מערכת היחסים של אותו ההורה עם ההורים שלו. מערכת היחסים שהיתה ויש לנו עם ההורים שלנו מופנמת בתוכנו ומועברת בצורה כזו או אחרת, בין במודע, ובעיקר שלא במודע, למערכת היחסים החדשה שיש לנו עם ילדנו שלנו. או בשפה המקצועית - העברה בין-דורית.   

גם כשנשבענו לעצמנו שלא ננהג בילדנו כפי שהורנו נהגו בנו, לא מעט פעמים אנחנו ננהג בדיוק כמוהם ונעביר את אותן חוויות, טובות כרעות, שאנחנו חווינו כילדים. או לחילופין נעשה את ההפך הגמור, אך גם במקרה כזה כנראה שההתנהגות שלנו לא תהיה נכונה לילד שלנו משום שהיא תגיע ממקום של פיצוי על מצוקה, על כאב מתמשך שחווינו אנחנו בילדותנו. הדבר השני עליו מושתתת מערכות היחסים, היא מכלול החוויות שיש לנו שגרמו לנו להיות מי שאנחנו היום. הצלחות משמעותיות, טראומות, מעברי דירה חוזרים ונשנים ועוד. שני אלו משפיעים על תפיסות החיים שלנו, על המשקפיים שאנו מרכיבים בבואנו להסתכל על סיטואציות שונות. הן משפיעות על הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים שונים.

<< רוצים ילד מחונן? שחקו איתו במשחקים האלה

<< מה חשוב לאכול ולא לאכול אחרי לידה?

<< אביב הגיע – והאלרגיות איתו

"הוא לא שם עליי" 

אירוע, פרשנות, רגש, תגובה: מודל אפר"ת הוא מודל מצוין להבין איך מערכות יחסים פועלות. הוא מודל טוב להבין איך אנשים שונים מגיבים לאותה הסיטואציה בדרכים שונות, ואפילו איך ולמה אנחנו מגיבים לפעמים לאותה הסיטואציה בדיוק באופן שונה.

אנו נתקלים ביום יום באין ספור אירועים ואתגרים עם הילדים שלנו: חוצפה, חוסר שיתוף פעולה, סרבנות ללכת לבית הספר, לבוא לאכול, ללכת להתקלח, לסיים את זמן המסך. הם נמנעים, לעתים בהתקפי זעם ועוד ועוד ועוד. אני עומדת במרכז הסלון, חמשת ילדיי שומעים אותי ואף אחד מהם לא מגיב, הם ממשיכים בשלהם: חלק במשחק, חלק בצפייה במסך.

האירוע הוא אירוע אובייקטיבי. אני לא יכולה לשלוט או לבחור איך הילדים שלי יגיבו לי ואיך יענו לי. אני כן יכולה לנסות לבחור ולשלוט בפרשנות שלי. כל פרשנות תביא רגש אחר והרגש הוא זה שייקבע את התגובה.

"הם לא סופרים אותי, מתעלמים ממני, הם לא רואים אותי" - פרשנות כזו או דומה לה תוביל לרגש כואב, קשה, כזה שאני מכירה מפעם ולכן זה כואב עוד יותר. "למה נראה לכם שאתם יכולים להתעלם ממני? מה זו החוצפה הזו? אין מסכים, קומו על הרגלים עכשיו. אתם עושים את מה שביקשתי מכם". או: "הם כל כך עסוקים בעצמם שאני נשמעת להם כמו הד רחוק" - פרשנות שונה לאותו האירוע שתוביל להבנה, אולי עם חוסר סבלנות, אך ללא פגיעות, ולכן התגובה תהיה שונה בתכלית. "חבר'ה, עצרו רגע את התוכנית, אני מדברת אליכם, תהיו איתי. ביקשתי מכם".

הפרשנות שלנו קשורה בעיקרה במערכות היחסים הראשוניות שהיו לנו עם ההורים שלנו. הם אלה שלימדו אותנו שבשביל להשיג יחס ותשומת לב אנחנו צריכים לצעוק או לחילופין הם לימדו אותנו זמינות ונוכחות. הם אלה שלימדו אותנו שבחיים משיגים דברים דרך מאבקי כוח, או הקשבה והדדיות. לצד התובנות מתקופת הילדות שלנו, יש לנו גם את היומיום שלנו. יש ימים שבהם אנחנו נינוחים וסבלניים יותר ויש ימים שאנו מרוקנים יותר מתמיד. כל אלו יחד ישפיעו ויעצימו את הפרשנות שניתן לאירועים השונים , ומכך התגובה שונה.

אחד הדברים שהכי עוזרים להורים במקום הזה הוא הפנמה של התפיסה שילדים לא עושים נגדנו, הם עושים בעד עצמם. כשם שאף הורה לא קם בבוקר במטרה לצעוק, להעליב ולהקטין את ילדו, כך אף ילד לא קם בבוקר ואמר לעצמו: היום אני הולך לשגע את ההורים שלי, היום אני הולך לזלזל בהם, להקטין אותם ולבדוק טוב טוב את הגבולות והסבלנות שלהם. לא. הילדים שלנו, גם אם לפעמים נדמה לנו שכך הדבר, לא באו לעולם הזה בשביל להוציא אותנו מדעתנו. הם פשוט עושים בעד עצמם. בעד עוד תוכנית, בעד השכחת התסכול שלהם.

להבין זה לא בהכרח לקבל

שכשאני מבינה שהילדים שלי עושים בעד עצמם, אין זה אומר שאני ארשה ואקבל כל דבר. זה רק אומר שלא אחשוב שההתנהגות שלהם קשורה אליי, שהם מזלזלים בי, או שהם חסרי גבולות. כשאני דואגת להשאיר את עצמי מחוץ ללופ, אני יכולה לווסת את הרגשות שלי ולשמור עליהן בעוצמות נמוכות עד בינוניות ואז התגובות שלי יהיו מדויקות ואפקטיביות יותר. כשאני אכבה להם את הטלוויזיה, אסיים את היום, אקח ממנו את הממתק שלקח אף שאמרתי שלא – אעשה זאת ממקום רגוע ושלו ולא אכנס למאבק כוחות. והילד? הילד יכול לכעוס עליי על שהצבתי גבול, זה בסדר, מותר לו ורצוי עד כדאי, שזה לא יאיים על הרגשות שלי.

כשאני מגיבה מתוך פגיעות, עלבון, תחושת חוסר ערך או חוסר אונים, התגובה שלי תהיה פוגענית. כך נוצר כדור שלג ותחרות, מי צועק בבית חזק יותר? האחריות על עצירת הגדלת כדור השלג הזו היא אך ורק שלנו, ההורים, וכל יום יש לנו אפשרות מחדש לעשות את זה. כל יום מחדש יש לנו את האפשרות להיות קשובים יותר לעצמנו, לרגשות שעולים בנו, לנסות להבין מה קורה לנו אל מול הילד שלנו, איפה הוא נוגע בנו. אם נתבונן היטב, נוכל לראות שם את הילד הקטן שאנחנו היינו, נוכל לזהות רגש. צורך שההורים שלנו לא זיהו או זיהו ולא יכלו למלא. אם נשכיל לעשות את העבודה הקשה והחשובה הזו ונבין שהרגשות שעולים בנו לא באמת קשורים בילד שלנו, אלה רק בנו ובשק החיים שאנחנו סוחבים איתנו, ייטב לנו ולהם.

ברמה הפרקטית מאחלת לכם לאמץ את המשפט "זה לא נגדי, זה בעדו", זה כבר יעזור לפרשנות להיראות אחרת. עוד רעיון יישומי הוא לצאת מהסיטואציה. אתם מרגישים כועסים? צאו כמה שיותר רחוק מהסיטואציה. אם יש לכם אפשרות פיזית לצאת מהבית ולעשות סיבוב זה נפלא, ואם זה לא אפשרי כנסו לשירותים, קחו לכם רגע (זה תמיד תרוץ לגיטימי), באמת תספרו עד 10. הספירה גורמת למוח להתמקד בספירה ולא באירוע שעורר בנו חוסר נוחות.

מעבר לכל אלו, כל אחד מה שעוזר לו: דמיינו שמדובר בילד של השכן, דמיינו שבאותו הרגע שאתם עומדים לצרוח על הילדים שלכם, נועה קירל נכנסת בהפתעה אליכם הביתה, דמיינו שעושים עליכם סדרה, נכון שתצליחו להתאפק? כל אחד מה שעוזר לו. מצאו לכם מוטיב שיעזור לכם לווסת את הרגשות שלכם כי אם הם גועשים, זה בוודאי לא קשור להתנהגות של ילדיכם.