ככלל, חינוך מתקיים דרך צפייה והתבוננות. הם מסתכלים עלינו ולומדים על העולם. הם בוחנים את התגובות שלנו באין ספור סיטואציות ומחקים אותנו. זה פשוט לא נעים לנו שהם מתנהגים כלפינו כמו שאנחנו מתנהגים כלפיהם. אנחנו מלמדים אותם שלגיטימי לצעוק כשמתוסכלים, ששוברים את הכלים שחשים חוסר אונים, אנחנו מלמדים אותם שיש רגשות שאסור להרגיש או לחילופין אנחנו יכולים ללמד אותם סבלנות, איפוק, שיתוף וגמישות.
היינו רווקים וצקצקנו על תגובות של הורים
כשהורה יושב מולי ומספר לי על הילד שלו: "כשמשהו לא הולך לו כמו שצריך - הוא שובר את הכלים. אם לא עושים את הדברים בדרך שלו, כולם משלמים את המחיר..." אני יושבת מולם, שואלת, מי מבין שניכם כזה? מי מבין שניכם מתפוצץ ושובר את הכלים כשהילדים מתנהגים "לא כמו שצריך?". הם מחייכים, לפעמים זה רק אחד מבני הזוג כזה, לפעמים זה שניהם, כל אחד בתורו או שניהם יחד. אף תינוק, גור אדם, לא נולד עם דפוסי התנהגות. דפוסים אנחנו לומדים מהמורים הפרטיים שלנו למדעי ההתנהגות - ההורים שלנו.
הורות מביאה איתה את כל קשת הרגשות שהכרנו וגם כאלה שלא הכרנו, עד שהפכנו להיות הורים. כשהיינו רווקים, כולנו צקצקנו בצורה כזו או אחרת למראה ילד שנשכב על הריצפה בקניון או בסופר, כולנו היינו המומים ששמענו הורה מדבר בחוסר סבלנות משוועת לילד שלו. כולנו צקצקנו פעם והפכנו להיות הורים שמגיעים בדיוק למצבים האלה או גרועים מאלה.
ההורות מפגישה אותנו בין היתר עם החלקים שלא נעימים לנו עם עצמנו. היא נוגעת בשריטות ישנות שעם כל מגע, השריטה נפתחת עוד ועוד עד כבר חוזרת להיות פצע של ממש. לרוב מה שיגרה את הפצעים שלנו הם חוסר האונים, חוסר היכולת שלנו להחזיק תסכול, אכזבה, תחושת ערך מעורערת ואז קורה דבר מעניין... הילד שלנו פוגש הורה בגילו.
במלחמות, ילדים מנצחים!
ילד בן 10, פוגש הורה בן 10, מתפתח מאבק בין שני ילדים כעוסים ופגועים ורק שלאחד מהם רשום בתעודת הזהות שהוא כבר בן 40 וקצת. הוא זה שאמור לעצור, לנשום, להפסיק את ההתכתשות. כוח שפוגש כוח - מביא לפיצוץ, כפי שעקשנות מול עקשנות מובילה למבוי סתום. בהורדות ידיים בין הורים לילדים, בקצה – הילד תמיד ינצח. הילד אומנם גם ישלם מחיר גבוה, ועדיין ידו תהיה על העליונה.
כשאנחנו נכנסים למאבקי כוח עם הילדים שלנו, אנחנו מלמדים אותם שבעולם, שבבית שלנו - יש חזקים וחלשים, עליונים ונחותים. יש אנשים שאומרים ומחליטים ואנשים שמקשיבים ומבצעים. יש כאלה שיטענו בפניי שאכן כך עובד העולם, אבל האם כך הייתם רוצים שתתקיים מערכת היחסים שלכם עם ילדכם? האם מערכת היחסים של הורים וילדים צריכה להיות דומה לאלו של עובד ומנהל? אזרח ושוטר? חייל ומפקד? אנחנו ההורים שלהם! דרך מערכת היחסים שלנו איתם, הם ילמדו וכנראה ישחזרו בעתיד את מערכות היחסים שלהם עם בני הזוג שלהם, עם ילדיהם, עם העולם.
לאף הורה אין באמת את היכולת לשלוט על הילד שלו
בפעם הבאה שאת רותחת, שאתה בתסכול, שאת מרגישה חסרת אונים, מחזיק את הראש ולא יודע כבר איך ומה לעשות - בדיוק ברגע הזה תגיבו לילדים שלכם, כפי שהייתם רוצים שהם יגיבו כשהם יהיו בקצה שלהם. לא נעים לחשוב שאנחנו פוגעים בילדים שלנו. הם הרי האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם, הכל היינו נותנים להם ועם זאת, זה בדיוק מה שהרבה מאיתנו עושים כשהדברים עם הילדים לא מסתדרים להם כמו שהם רוצים.
יש כאלה שעדין קוראים לזה עונש ויש כאלה שמעדיפים "לכבס מילים", על מנת לחיות עם הבחירות שלהם באופן טוב יותר. אז הם קוראים לזה: "השלכות", "תוצאות", "לקיחת אחריות". כך או כך, לא משנה איך תבחרו לקרוא לזה, כאשר אנחנו "מהנדסים" תוצאות שמטרתן להכאיב ובכך לישר את הילדים שלנו, על מנת שהם יתנהגו כפי שאנחנו רוצים – אנחנו פוגעים בהם בטווח הקצר והארוך כאחד. הורים לא יכולים לשלוט על הילדים שלהם, תחושת השליטה היא פיקציה.
ההבחנה צריכה להיות בין: הורים המחליטים על הילדים לבין הורים שמשפיעים על הילדים שלהם. יש לנו מעט מאוד יכולת החלטה על הילדים שלנו והמון יכולת השפעה עליהם. השפעה נוצרת מתוך קשר קרוב ולא על קשר מרוחק שמבוסס על מאבקי כוח, מאבקי שליטה, קשר של חזק מול חלש ויצירת כאב מכוון.
אנחנו יכולים לשלוט רק על עצמנו. על הרגשות שלנו, הפרשנות שלנו לסיטואציות השונות, על התגובות שלנו. אחד הדברים שמייצר סמכות הורית היא הכלל "התכוונתי, אמרתי, עשיתי". הכלל הזה יכול להתקיים בצורה מיטבית אחרי שאנחנו עושים בדיקה עם עצמנו לגבי התשובה שלנו. לפעמים אנחנו פשוט "שולפים" את התשובה "לא" ושהילדים שואלים: למה לא? אנחנו פתאום אומרים לעצמנו: רגע, באמת למה לא?.
אז הכלל הראשון מחייב אותנו בבדיקה לגבי השאלה שנשאלנו/ הסיטואציה בה אנו נמצאים ולאחר שברורה לנו דרך התגובה שלנו, פה אנחנו חייבים לעמוד מאחורי המילה שלנו כי התכוונו אליה. כי אם לא נעשה זאת, אם לא נכבד את הגבול שלנו, אנחנו לא יכולים לצפות שהילד שלנו יכבד אותו. אחד הדברים ששוברים את הסמכות ההורית היא ההסכם הבלתי כתוב בין ילדים לבין הורים שאם תשגע אותי מספיק, אם תבכה מספיק, את אסכים לך להתיש אותי, בסופו של דבר תקבל את מה שביקשת. מכירים את זה? שהילד מבקש מכם עוד מתוק ולנו אין את הכוח לעמוד מול ההתשה שתבוא אז אנחנו אומרים לו, טוב, אבל אחרון ודי! וכאלה אחרונים ודי יש יותר מידי. כולנו נופלים למקומות האלה לפעמים, אין ספק, אנחנו "קונים" בכך שקט רגעי, "שנשלם" עליו כולנו בעתיד בריבית דה ריבית.
כשלנו הדברים ברורים, ככה גם לילדים שלנו הדברים ברורים. כשילד רץ לכביש, לתקוע את האצבעות שלו בשקע, האמירה שלנו היא חד משמעית וברורה וככה גם הילד לומד. אנחנו לא מבקשים רשות או את הסכמתו של הילד לא לרוץ לכביש. ככה אנחנו גם לא צריכים לבקש את רשותו של הילד הצעיר ללכת הביתה ממגרש המשחקים או לחזור הביתה בשעה מוסכמת או מונחתת (על ידי ההורה), מהילד המתבגר.
אנחנו מנכיחים את הגבולות שלנו, עם זאת הילדים שלנו לא צריכים להודות לנו עליהם, מותר להם לכעוס עלינו והתפקיד שלנו, הוא להכיל את הכעס והתסכול שלהם עלינו. כל הורה, כל משפחה, כל סיטואציה והגבולות הנכונות לה. מה שחשוב הוא לעמוד בנחישות וברגישות מול הגבולות שקיבלנו כלפי עצמנו.
מה ששנוא עליך, אל תעשה לילדך
הילד שלכם נכנס הביתה, הוא עם פרצוף זועף, טורק את הדלת, זורק את התיק, צועק לאוויר משהו. ואנחנו? לנו אין מושג מה קרה ואנחנו מרגישים שאין אוויר בבית. הוא לקח אותו בעצבים שלו, בכעסים שלו. עכשיו יש לנו אפשרות לצעוק עליו שככה לא מתנהגים בבית ושלום גם לך! ובוא מהר לקחת את התיק שלך. יש לנו אפשרות שהוא יחזיק את "שלט" הרגשות של הבית ולהיכנס איתו לסחרחורת ויש לנו אפשרות להחזיק בעצמנו את "שלט" הרגשות, לנשום עמוק ולהגיב אליו כפי שהיינו רוצים שיגיבו אלינו כשאנחנו במצוקה ומרשים לעצמנו "להקיא" הכל החוצה.
לחשוב שהכעסים והטרדות שלנו מוצדקים יותר מהכעס של ילד בן 10 או של נערה בת 15 – זו טעות בסיסית. הטרדות שלנו מחשבון הבנק, מהמטלות השוטפות, מהאוטו שצריך להיכנס למוסך... לא שונים במהותם או בעוצמות מהטרדות של נערה שעומדת מול המראה והשיער לא מסתדר לה, או חשובים יותר מהנער שמסתכל במראה ולא מאמין שעדין השפם שלו מדולל והוא לא פה ולא שם. בטח שהטרדות שלנו לא משמעותיים יותר מהטרדות של נערה שראתה בסטורי שהחברות נפגשו בים והיא לא הוזמנה, או הנער שמסתכל על הגוף שלו ולא אוהב מה שהוא רואה.
אין בכוונתי לומר שמותר לילדים שלנו להשתלח בנו, לדבר אלינו כפי שחפצה נפשם. חשוב לי להבהיר כי אנחנו נותנים פרשנות לסיטואציות שונות. מול חוצפה של ילד, של מתבגר, אני יכולה לחוש שאני מגדלת ילד ללא כבוד, ללא רסן, להיבהל מהמופע שלו ומנגד אני יכולה גם להגיד לעצמי וגם לו שאם הוא מתנהג ככה, כנראה עובר עליו משהו קשה מאוד.
הטרדות שלהם אמיתיות לגמרי, גם כשאנחנו יודעים ממרום מגדל השנים שהכול יחווה אחרת בעוד כמה דקות או שנים. להם פשוט אין עדיין את פרספקטיבת החיים, פרספקטיבה שאנחנו רכשנו בעבודה קשה ובכאבים גדולים. בעיקר אין להם את היכולת המוחית לווסת את רגשותיהם בצורה מיטבית.
כשאנחנו משתפים חבר בהיקף ובלחץ המינוס בבנק, עד כמה השיחה עם הבנק השפיעה על מצב הרוח שלנו, לא הייתם מעלים על דעתכם שהוא יענה לכם: "לא מבין מה העניין", "אל תעשה דרמה, יש אנשים עם מינוס גדול יותר", תתקדם, קח את הדברים בפרופורציות. כשאנחנו במצוקה כל מה שהיינו רוצים וצריכים זה אדם שיראה אותנו בעיניים טובות ויגיד לנו: אני מבין אותך, זה קשה, זה מבאס. אני איתך! איך אפשר לעזור? ובעיקר פשוט יקשיב לנו ויתעניינו במצבנו.
"איזה באסה"
"איזה באסה" צמד המילים שיוצר קרבה, הבנה, שם אותנו עם הילדים באותו הצד - גם אם מי שהם כועסים עליו, ברגע זה, זה ממש אנחנו. "איזה באסה", "אני מבינה אותך!", "מותר לך לכעוס עליי". כשהורה מגיב ככה למציאות מתסכלת של הילד שלו ולא מתנגח איתו ראש בראש. לא בודק מולו מי צועק חזק יותר, למי יש את המילה האחרונה ומי נשבר אחרון, הילד לומד להירגע, יש לו על מי להישען, יש לו הורה שהוא יכול לסמוך עליו. הורה שאפשר לסמוך עליו, הוא הורה סמכותי. ילדים לומדים להיות רגועים דרך העיניים הרגועות של ההורים שלהם.
בגמרא כתוב המשפט המוכר והידוע, "אדם נמדד בכוסו, בכיסו ובכעסו". אנחנו כולנו שואפים "לדגמן" הורות נינוחה, סבלנית ורגועה. כולנו כאנשים מנסים להסתיר, להצניע את החלקים הפחות יפים ונוצצים שלנו, עם זאת, ישנם מצבים בהם אדם נפגש עם סיטואציות בהן הוא לא יכול להמשיך את העמדת הפנים המצופה ויוצאים ממנו החלקים הפחות "מוחזקים" שלו. שם, בדיוק במקומות האלה אנחנו נמדדים. שם בדיוק במקומות האלו, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על התמודדות, על איפוק, סבלנות, רוגע. שם במקומות האלו הערכים מתבהרים ומתקבעים.
גבולות, סמכות הורית, משמעת, חינוך, להכין אותם לחיים! אנחנו מחזיקים בכל מיני תפיסות על התפקיד ההורי שלנו ויחד עם זאת התפקיד ההורי הכי אפקטיבי ומשמעותי שלנו הוא להיות מודל מספיק טוב, לייצר קשר מקרב, לתת להם לפגוש את החיים ולפתוח את הידיים והלב גם ובעיקר כשהמפגש יהיה לא נח עד כואב.
הכותבת אמא לחמישה, מדריכת הורים מלווה ילדים ומתבגרים, M.A בחינוך עם התמחות בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. מקימת קבוצת הוואטסאפ "מעשה בהורות ועמוד האינסטגרם.