שמי אלמוג גנדר בדוח, נשואה לאיתן ואימא לשלוש בנות מדהימות: גפן בת ה-19.5, חיילת בשירות סדיר בשלדג; שיר בת התשע; ונויה בת החמש. לשיר שלנו יש CP, שיתוק מוחין, והיא מתניידת בעזרת כיסא גלגלים, מה שממש לא מפריע לה להגשים חלומות ולעסוק במה שהיא אוהבת. היא הצטרפה לאחרונה ללהקת גלגלי רנ"י הצעירה – להקת מחול צעירה של עמותת איל"ן לגילי 7-11, שם היא מגשימה את חלומה לרקוד. שיר לומדת בבית ספר רגיל, בימי הקיץ היא גולשת גלים בחופי אשדוד כחלק מהפעילות של איל"ן.
פרשתי מצה"ל לפני כשנה וחצי, אך בשבת הארורה של ה-7 באוקטובר ידעתי שאקרא למילואים. בער בי הצורך לתרום ולתת מעצמי, אך באותה העת המשפחה הפרטית שלי הייתה צריכה אותי. הרגשתי שאני נקרעת בין העולמות. יומיים אחרי פרוץ המלחמה גפן בתי הגדולה איבדה לא מעט חברים, ומצאנו את עצמנו כל השבוע בין לוויות. בנוסף, אנחנו גרים בגדרה שספגה לא מעט טילים ואזעקות, ושיר ונויה הקטנות חוו חרדה גדולה.
אלו אולי סיטואציות שנשמעות למשפחות אחרות "אלמנטריות" בימים כאלו, אך בית שבו יש ילד או ילדה עם מגבלה, זה בית עם אתגר כפול. כשנכנסנו לממ"ד וכשהיו אזעקות בלילות זה היה קשה, שיר לא יכולה לקום בעצמה וגם לא לרוץ, והבנו מהר מאד שהיא נמצאה בחרדה שחלילה כשתהיה אזעקה נשכח אותה. ברור שזה לא יקרה לעולם, אך לילדה בסיטואציה כזו התחושה היא טבעית וכמוה עוד לא מעט ילדים עם מוגבלויות.
מיד התגייסנו כל המשפחה כדי לסייע לה. הרגשנו שהיא זקוקה לתחושת אופטימיות, מה שלא היה קל עבורנו להעביר - כי גם לנו כבני אדם, הורים ואזרחים שחווים סיטואציה כזו קשה במדינה, קשה לפעמים לראות את האור. עם זאת, אספנו את עצמנו עבורה ועבור כל הבנות שלנו. התפננו מגדרה לשלושה שבועות, וכשראיתי שהבית מתייצב, התגייסתי למילואים.
באופן שוטף ובתקופות שגרה וגם כעת בזמנים קשים, איתן בן זוגי וגם אני מסייעים ללא מעט הורים בתחילת הדרך ומנגישים מידע בכל הקשור להורות מיוחדת, מתוך הניסיון שלנו עם שיר. באופן מקרי וקוסמי לחלוטין, השליחות של ההורות המיוחדת והסיוע להורים לילדים עם צרכים מיוחדים בא לידי ביטוי גם במילואים. בתחילת נובמבר התגייסתי לקרן המסייעת בפיצוי כספי לאנשי המילואים בכל התחומים. לאט לאט הבאתי את המשנה שלי והסברתי גם לאנשי הקרן מה זה להיות הורה לילדים עם צרכים מיוחדים וביקשתי לסייע בתחום הזה באופן ספציפי. עם הזמן יצא לי לפגוש לא מעט מילואימניקים להם ילדים עם צרכים מיוחדים, כמוני, הם עוזבים הכל ויוצאים לקרב - וזה קשה. כי גם בבית מתנהל קרב, אחר אך קשוח.
לאחר ארבעה חודשים וחצי של מילואים אינטנסיביים, וגם כיום, אני לא נמצאת הרבה בבית. אבל הבנות לוקחות דוגמא אישית של תרומה, ואפילו שיר שלי מסתכלת על המצב בצורה חיובית יותר. באחת הפעמים בית הספר שלה הזמין אותי לטקס הוקרה להורים משרתי מילואים, ושיר העניקה לי תעודה. אני באמת לא יכולה להסביר עד כמה התרגשתי, בייחוד כי התרומה לקהילה באותו הרגע קיבלה משנה תוקף אצל שיר וזה העצים אותה מאוד. היא רואה שלמרות האתגרים, אנחנו מצליחים לתת.
עמותת איל"ן, שבה אנחנו חברים לא מעט שנים, עורכת היום (ב') את יום ההתרמה השנתי בצל המלחמה. במסגרת זו, תלמידים מבתי-הספר התיכוניים ייצאו להתרים מדלת לדלת עבור ילדים ובוגרים עם מגבלה פיזית. בעקבות המלחמה הקשה, ההתרמות הפיזיות בבתי הספר לא יתקיימו באזורים שונים בדרום הארץ ובצפונה. איל"ן פועלת במטרה לקדם ולפתח שירותים מותאמים להווה ולעתיד, לצעירים ובוגרים עם מוגבלויות, ולאנשים אשר עברו אירוע משנה חיים כגון פגיעה/פציעה או מחלה, בהמשך תהליך השיקום לו הם זקוקים ולליווי הוליסטי מחוץ למרכזים הרפואיים. דווקא בתקופה לא פשוטה כמו זו, אנחנו חייבים להמשיך ולתת, להיות טובים לאחר ולפתוח את הלב.