מאירה ברנע גולדברג כבר נחשבת לתופעה ספרותית. בעשור האחרון היא הצליחה לשנות את פני ענף הספרים בישראל ולהחזיר את הילדים והנוער אל חיק הקריאה, עם מאות אלפי עותקים שנמכרו מסדרת הספרים שכתבה "כראמל", ועם סדרת הטלוויזיה המצליחה שמבוססת עליהם. בימים אלו יוצא הספר התשיעי בסדרה והעונה הרביעית בכאן חינוכית: "הכתיבה אצלי היא צורך נפשי ואם אני לא כותבת אני חווה הצפה בראש. מכיתה א' אני מספרת וכותבת סיפורים. כשהייתי קטנה היו צוחקים עליי שאני גוזמאית, כי כל הזמן סיפרתי סיפורים".
את הילדות שלה היא העבירה בשכונה קטנה בפ"ת של שנות ה-80: "זה מקום שאין בו מקום לחלומות, רק פרקטיקה. צריך ללמוד כדי למצוא עבודה טובה וכשמוצאים עבודה כזו, אסור לעזוב אותה. עובדים כי צריך כסף, חייבים להתפרנס". לדבריה, עם זאת, הבית שלה היה תמיד מלא בספרים: "היתה ספריה ענקית בסלון, בפינת האוכל, במסדרונות, בחדרים. בית מבולגן אבל עמוס במיטב הספרות. ברחתי לספרים. הייתי מנויה בשלוש ספריות, וגם אם לא תמיד היה כסף ההורים דאגו לקנות לי כל ספר שרציתי".
"כבר בבית הספר היסודי התחלתי להמציא עולם דמיוני משל עצמי", היא אומרת, "היתה לי חבורה דמיונית והיינו יוצאים יחד להרפתקאות, והגינה למטה היתה מקום המפגש הסודי. אפשר היה לראות אותי הולכת לבד ומדברת כאילו לעצמי, אבל לא דיברתי לעצמי, אלא לחברים הדמיוניים שלי. בכיתה ג' סבתא שלי רשמה אותי בהפתעה לסדנת הכתיבה של אלי סגל ז"ל, הוא שם לב שאני כותבת באופן מיוחד. בסוף השיעור היינו מקריאים את מה שכתבנו והוא תמיד גילה התלהבות והתפעל מאופן הכתיבה שלי. הוא היה הראשון שאמר לי שיום יבוא ואהיה סופרת".
איזו תלמידה היית?
"תלוי את מי שואלים. החברות הקרובות שלי היו טובות בכל המקצועות והצטיינו בהכל, אבל לא היתה להן אהבה ללימודים, הן למדו כי צריך. כשאני למדתי מקצוע שאהבתי, למדתי אותו מתשוקה והתפעלות. הייתי טובה בספרות, היסטוריה ותנ"ך אבל גרועה מאוד במתמטיקה ומדעים. בגלל שהייתי ממש גרועה במקצועות הריאליים, גם כשהצלחתי מאוד במקצועות ההומניים חשדו בי שהעתקתי. לא ראו את ההתלהבות שלי. בכיתה ט' ניגשה אליי המורה לתנ"ך, היא הייתה קצת יוצאת דופן, ואמרה לי שהיא מזהה בי כישרון דווקא בקומיקסים שיצרתי בזמן השיעור, קומיקסים בנושא תנ"ך. אני זוכרת שהתלהבתי מההתלהבות שלה. זה נתן לי כוח לעבור את התיכון".
מכיתה ג' ועד גיל 30, היא אומרת, היא כתבה לעצמה. "כבר אז, אף שזה היה יומן אישי וידעתי שאף אחד לא יקרא בו, פניתי לקהל. בדרך כלל כשכותבים יומן כותבים אותו לעצמך. בספרים אפילו לימדו אותנו לכתוב 'יומני היקר שלום', אבל אני התחלתי במשפט: 'לא תאמינו מה קרה לי היום', כי רציתי שיהיה מעניין, אפילו אם זה רק לעצמי. ידעתי שיש בי משהו מיוחד, הרגשתי שיש בי משהו שונה רק שלא ידעתי מה".
אחרי הצבא היא הרגישה שאין לה את ההגנה ש"מסגרת" נותנת לה: "נצמדתי לחוקים של הבית שבו גדלתי ומצאתי עבודה כמוקדנית בשירות לקוחות. מצד אחד זו הייתה עבודה משמימה, לשבת כל יום במשך שמונה שעות בתא קטן ולענות לשיחות, ומצד שני משהו בשיחות הללו פיתח עוד את הדמיון שלי. שוחחתי עם מאות אנשים בשבוע. זה לא התגבש לידי לספר אבל המוח עבד בלייצר סיפורים על אותם אנשים".
לדבריה, היא תמיד רצתה לכתוב ספר. "עד גיל 30 ניסיתי ללא הצלחה, והאמונה בעצמי הלכה ופחתה". ואז, היא אומרת, היה קושי נוסף: "התחתנתי, רצינו ילד, אבל לא הצלחתי להיכנס להריון. עברתי טיפולי פוריות קשים, ניסינו לאמץ תינוק, ואת כל החוויות האלו כתבתי לעצמי ביומן, שנעשה לספר הראשון שלי 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'".
עם הספר היא ניגשה לאחת ההוצאות המוכרות בישראל: "החלום שלי היה להוציא את הספר בהוצאת כנרת זמורה ביתן. עורכת מדור ספרות מקור בהוצאה התלהבה מאוד, היא אמרה לי שהיא שיש לי קול ייחודי ורענן, ושאם אסכים לכתוב את הספר מחדש הם יחתימו אותי על חוזה להוצאת הספר. ישבתי מולה במשך שעה, שבה היא הסבירה לי את כל מה שלא טוב ולא עובד בכתב היד שלי. בהתחלה לא רציתי לתקן, וגם לא חשבתי שאני יודעת איך. בתחילת דרכי לא ידעתי למחוק, חשבתי שכל מילה שכתבתי חשובה. היום אני לא מפחדת לכתוב ואז למחוק, אני מזהה את החריקות בטקסט. דבר נוסף הוא שהתייחסתי לכל הערה שקבלתי מהעורכת כאילו זו 'תורה מסיני', ולאט לאט למדתי להקשיב לעצמי ולדעת מה לקבל".
"אחרי שחשבתי על זה כתבתי את הספר מחדש והוא יצא לאור, מכר אלפי עותקים והיה להצלחה אדירה". ההצלחה, היא אומרת, היתה גם בזכות השיתופים של התחושות והחוויות שלה בפורומים שונים. "כשהספר ראה אור הייתי כבר מוכרת בקהילות האלו והמשתתפות מיהרו לרכוש את הספר שלי. רציתי לעזור לנשים, להפיג את הקושי שלהן, לתת תקווה. לא חשבתי על האפשרות להתפרנס מהספרים שלי".
ואז הגיע כראמל
ב-2014 הוציאה ברנע גולדברג את הספר הראשון של מה שיהיה הצלחה ענקית: "כראמל נולד כמתנה לבן שלי שאובחן על הרצף האוטיסטי בגיל שנתיים וחצי, מתוך הבנה שהוא חייב לצאת לאור ולגרום לאנשים להבין קצת יותר טוב איך פועל המוח האוטיסטי. החלטתי לכתוב ספר ולשלב בתוכו דמות שמבוססת על הבן שלי. ברגע שהבנתי שיש לספר מטרת על גדולה שיכולה לשנות לבן שלי את החיים, היה ברור לי שאני חייבת להצליח. המטרה אף פעם לא היתה פרנסה, כילדה האמנתי שלמילים יש כוח. כמבוגרת אמרו שזה לא נכון, אני הוכחתי שכן".
"כשכראמל יצא לאור ידעתי שכדי להצליח איתו אני חייבת להגיע לכמה שיותר מפגשי סופרת בבתי הספר. אבל איך אפשר לקיים למפגשים בבתי הספר כשצריך ללכת לעבודה? כשיצא הספר השלישי החלטתי להתפטר מהעבודה הקבועה והנוחה שלי, להכריז על עצמי כסופרת אמיתית, ולהתמסר כל כולי לכתיבה ולמפגשים עם קהל הקוראים".
בהמשך התחילה ברנע גולדברג גם להעביר סדנאות כתיבה: "זה פיתח אצלי מיומנות של הקשבה לאחר. ראיתי שכסופרת אני מאוד מרוכזת בעצמי, ועכשיו הייתי צריכה להקשיב לאחרים. זה לימד אותי כל כך הרבה על עצמי. ואז הבנתי שכדי לכתוב אני חייבת להיות קשובה לעולם ולכל מה שיש לו להציע לי: קריאת ספרים, הקשבה לסוגי מוזיקה שונים, סיורים במוזיאונים, טיולים, הרצאות של אומנים אחרים. פעם חשבתי שבגלל שאין לי זמן אני לא צריכה את זה, היום אני יודעת שחייבים למצוא לזה זמן כי מבלי להיפתח לעולם אי אפשר באמת ליצור".
"בעבר הייתה לי היכולת לשבת ולכתוב שעות", היא מוסיפה, "עם עידן הרשתות החברתיות היכולת הזו נעלמה. הצלחתי לכתוב אבל עם המון הפסקות. יצאתי לחיפוש אחר היכולת הזו ומצאתי אותה. כיום אני מסוגלת לכתוב 12 שעות ברציפות בלילה, כשלידי רק בקבוק מים. בלי מסכים, בלי טלפונים ובלי אוכל".
מהם הערכים שחשובים בעינייך בכתיבה?
"ערך חשוב שמלווה אותי במקצוע שלי הוא עזרה ונתינה. אני עוזרת לסופרים אחרים כדי שיצליחו. חשוב לי שעולם הספרות יתפתח וישגשג. אני מנסה ככל יכולתי לענות על שאלות של סופרים בתחילת הדרך, להסביר להם איך עולם הספרות בישראל עובד. פעם יכולתי גם לענות לטלפונים ולהסביר, היום אני בעיקר כותבת כל דבר שיכול לעזור לסופרים אחרים.
איזה סוג של אדם צריך להיות כדי להצליח בתחום?
"אני תחרותית והישגית, פעם התביישתי בזה, היום כבר לא. אני לא מתביישת לומר שאני רוצה להצליח. קודם כל צריך להיות חסר אגו. כשאת בעלת אגו את לא מדויקת, את מגיעה ממקום לא נקי, את תיעלבי יותר, תתבלבלי יותר ותשגי יותר, במיוחד בישראל. צריך לבוא ממקום נקי, לשמור על מערכת יחסים טובה עם הסביבה, לא לחשוב שאת מורמת מעם גם אם את מצליחה מאוד בתחומך. דבר נוסף וחשוב מאוד - עקשנות, לא לוותר, לפתח סבלנות. יכולתי לפרוש כל כך הרבה פעמים והחלטתי להיות עקשנית. צריך להוציא עוד ספר ועוד ספר, להרצות בכל מקום אפשרי גם בהתנדבות, להתמיד בימי חתימות בחנויות גם בתחילת הדרך כשאף אחד לא מגיע. בנוסף צריך חמלה עצמית וחמלה לסביבה. להבין את עצמך בתוך הסיטואציה ולהבין אחרים. לפעמים היחס שמקבלים מכל מיני גורמים בתחום מאוד מעליב, בדרך כלל לא מתוך כוונה. לי זה מאוד עזר כסופרת. קרה לא פעם שהגעתי לאירוע אחרי שלוש שעות נסיעה והתברר שלא הכינו דבר ממה שסוכם, ואין תנאים לקיים מפגש, לא ברחתי. הילדים חיכו שאגיע".
לדבריה, יש סיפור אחד שממחיש את היכולות שלה: "גרתי במרחק חצי שעה הליכה מבית הספר בכיוון הפוך לכיוון שממנו הגיעו כל החברות שלי. יום אחד התחיל לרדת גשם זלעפות, גיליתי שאין לי מטריה ותהיתי מה לעשות. חשבתי להמתין מתחת לאחד הבניינים עד שהגשם יירגע אבל הגשם רק הלך והתחזק. חשבתי מה אפשר לעשות ופשוט הבנתי שאין לי דרך להתגבר על זה, הבנתי שכדי להגיע הביתה אני צריכה ללכת בלי מטריה ולהירטב. יצאתי לדרך, התחלתי לשיר, בהתחלה בלב ואז בקול רם והגעתי הביתה רטובה עד לשד עצמותיי, הנעליים, הגרביים, התיק עם המחברות והספרים, הכל היה רטוב - אבל הגעתי. החיים אילצו אותי להיות גמישה למרות שאני לא אדם גמיש".
מה מקור ההשראה שלך?
"הילדות שלי, אני שואבת משם רעיונות. פגשתי לאורך השנים דמויות שהצטיירו בעיני כצבעוניות. היתה לי ילדות מאוד מיוחדת, פגשתי נבלים ונבלות, גיבורים וגיבורות. זה הולך איתי לכל מקום. כמעט כל דמות בספרי כראמל קשורה לחוויות שעברתי בבית הספר היסודי ובחטיבה.
ברנע גולדברג מתארת את עצמה כאדם דרמטי: "אז פשוט כותבת על זה, אני חייבת לשתף ברגשות שלי.פעם כתבתי יומן, אחר כך עברתי לספרים ולרשתות החברתיות. היום אני מנסה לאזן את עצמי, לצד הפרסומים בפייסבוק, אני משוחחת עם חנן בעלי שמאזן אותי, יש לי חברות טובות שמקשיבות לי, אני מתרגלת מדיטציית מיינדפולנס ונשימות. היום אני מתכננת את הזמן שלי שנה קדימה כולל זמני מנוחה. למשל לפני יציאת ספר חדש אני נוסעת לחו"ל עם המשפחה ומתנתקת מהעולם. בעבר הסכמתי לעבוד בסופי שבוע, לאחרונה נדיר שאעשה זאת".
אם היית יכולה לחזור אחורה מה היית משנה?
"קודם כל לעולם לא הייתי רוצה לחזור לאחור ואם הייתי נאלצת לעשות זאת לא הייתי אומרת לעצמי כלום, הייתי נותנת לעצמי לעבור הכל מהתחלה בלי לשנות שום דבר. אני מאוד מרוצה מהמקום שהגעתי אליו. אני מפחדת לתת לעצמי טיפים לפני שאני מוכנה באמת, מפחדת להפריע לעצמי לעבור את הדרך שתביא אותי למקום המדויק שלי".
"בעבר גם לא הייתי חוגגת הצלחות. כל הצלחה הייתה מביאה איתה גל חרדות. אם עשיתי משהו זה כנראה היה קשור באוכל, שוקולד או מסעדה. היום אני אוהבת להגיד לעצמי 'תעצרי ותתבונני'. החגיגה יכולה להיות דרך פוסט בפייסבוק, ואני שמחה שיש לי עוקבים שמתרגשים יחד איתי. החגיגה גם יכולה להיות סתם ישיבה בסלון ועשר דקות של מחשבות עם עצמי. לא כל הישג חייבים לחגוג בגרנדיוזיות".
מה כיף בלהיות סופרת?
"כשהורים שולחים לי תמונה שהילד שלהם נרדם במיטה עם ספר שכתבתי, כששולחים לי סרטונים שילד קיבל במתנה ספר שכתבתי והוא שמח ומאושר, כשילד פונה ואומר לי 'מאז כראמל התחלתי לקרוא'".
תגובות