איך אפשר לעזור לילדים מפונים עם השינויים במסגרות?

השנה האחרונה הייתה מאתגרת עבור אזרחי ישראל בכלל ועבור משפחות אשר פונו מבתיהן ומסביבתן הטבעית בפרט. על פי נתוני משרד החינוך כ-48 אלף ילדים ובני נוער שפונו מבתיהם יתחילו את שנת הלימודים החדשה. חלקם נחשפו למראות קשים, איבדו קרובים, וחוו חוויות טראומטיות וקשות לעיכול. לצד כל אלו חוו הילדים המפונים שינוי חד בשגרת חייהם המוכרת, ונאלצו להתאים עצמם למציאות שלא בחרו בה, מה שעשוי לערער את חווית השליטה והביטחון שנפגעו גם כך עקב האירועים הקשים והלחימה.

חלק מהילדים שגרים בישובים המפונים מצפון ומדרום יאלצו להתחיל את שנת הלימודים במסגרת חינוכית חדשה, ולהתמודד עם שינויים בסביבה החברתית, תוך מפגש עם צוות חינוכי שונה מזה שהכירו. כל אלו עשויים לעורר חרדה ברמות שונות ומשתנות, ולהתבטא במגוון התנהגויות אשר עשויות לבטא מצוקה רגשית.  

ההורות - תפקיד מורכב דיו בעתות שגרה, מאותגר בתקופה זו יותר מתמיד עקב חוסר הוודאות והחרדה התמידית לשלומם ולביטחונם הפיזי והרגשי של הילדים. עבור הורים מפונים מדובר במשימה קשה במיוחד, בעיקר עקב השחיקה המתמשכת בחוסן אשר פוגעת ביכולת לעמוד במשימה זו.

דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי שפעל במאה הקודמת, הדגיש את חשיבותה של הסביבה החיצונית בהתפתחות האדם. הוא תבע את המושג "סביבה מחזיקה" כדי לתאר את התפקיד החשוב של הסביבה בפיתוח ושמירה על הבריאות הנפשית של הילד לאורך חייו. ויניקוט הדגיש כי ההחזקה ההורית כוללת טיפול פיזי, אך לא פחות חשוב - תמיכה רגשית. מתוך תפיסה זו אפשר להסיק שגם נוכח מציאות סוערת (שעליה אין לנו בדרך כלל שליטה) יש באפשרותנו כהורים לייצר סביבה רגשית מחזיקה, שביכולתה לבנות אצל הילד חוויה של ביטחון ויציבות פנימית.

אז איך נוכל אנחנו, ההורים, לספק סביבה מחזיקה בתוך מציאות מורכבת?

עודדו שיח רגשי: בשיח מסוג זה חשוב לתת מקום לכל טווח הרגשות. זכרו שהמציאות אכן מעוררת חרדה, ולכן כל רגש לגיטימי. אל תיבהלו ממבע של כעס שעשוי להיות מופנה גם כלפיכם. חישבו על כל תגובה כאל תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. בתוך כך, מותר ורצוי לשתף גם ברגשות שלכם נוכח המצב, באופן מותאם ולא מציף. שיתוף רגשי של ההורה משמעותי מאוד גם כמודל של שיח רגשי וגם נותן לגיטימציה לכל רגש שמתעורר אצל הילד, קשה ככל שיהיה.

שמרו על איזון בין הכלה לבין הצבת גבולות: חשוב להכיל את הקושי והמצוקה שמביע הילד ולתת להם מקום, אך מבלי לוותר על עידוד לתפקוד. לעתים הילד עשוי להביע התנגדות לשינוי, עד כדי הימנעות וסירוב ללכת לבית הספר. חשוב להבין כי בבסיס ההתנגדות עומדת חרדה, שחשוב לתת לה מקום. לצד זאת, יש לזכור כי קיים הבדל משמעותי בין תמיכה בילד לבין גוננות יתר. שיתוף פעולה של ההורה עם הימנעות מתפקוד אצל הילד עשוי להגביר את רמות החרדה ובטווח הארוך להוביל למצוקה ולפגיעה משמעותית בתפקוד.

השקיעו זמן בהכנה מקדימה: נוכח השינויים בפניהם ניצב הילד, חשוב לבנות כמה שיותר עוגנים ולנסות לייצר מידה מסוימת של ודאות. נסו לקיים סיור מקדים במסגרת החדשה. רצוי שהילד יוכל להכיר לפחות חלק מהדמויות החינוכיות. כדאי להגדיר מראש איש צוות שיהיה כתובת שאליה ניתן לפנות בעת מצוקה. חשוב שהילד יפגוש חלק מבני כיתתו העתידיים, או כאלו עימם למד בעבר. היכרות מוקדמת עם הסביבה החינוכית והחברתית, גם אם מועטה, עשויה להפיג במעט את החרדה ולחזק את תחושת הביטחון.

עבדו בשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי: כדאי לשדר לילד ביטחון ולתת לו תחושה שהוא הולך למקום שהוא טוב עבורו. חשוב לעדכן את גורמי הטיפול במסגרת, כגון יועצת חינוכית או פסיכולוגית בית הספר, במצבו הרגשי של הילד ולשתף בחששות ובציפיות שלכם כהורים. שיתוף פעולה ותקשורת רציפה בין ההורים לצוות החינוכי מהווים גורמים משמעותיים בתהליך הסתגלות.

היו קשובים לסימנים: חרדה שמתעוררת נוכח המציאות היא טבעית, נורמלית וחולפת מעצמה. זכרו כי הסתגלות הינה תהליך הדרגתי ולכל ילד קצב משלו. התנהגויות רגרסיביות נוכח שינוי הינן שכיחות ואף חשובות על מנת לסייע לילד בהתאקלמות. אולם, אם אתם מזהים סימני מצוקה שבאים לידי ביטוי לאורך זמן, כגון הסתגרות, שינוי קיצוני בהרגלי האכילה, קשיי בשינה על בסיס יומיומי או היצמדות להורה שלא אפיינה את הילד בעבר, חשוב לפנות לעזרה מקצועית.

לסיום, הזכירו לעצמכם שעם כל הקושי שעשוי לעורר השינוי, בית הספר הוא חלק מתהליך השיקום ויש לו חלק משמעותי בחיזוק החוסן וחווית היציבות. כהורים, יש לכם תפקיד משמעותי בהחזקה הרגשית הנחוצה להתמודדות של ילדיכם עם השינויים ובתהליך ההסתגלות. חשוב שתייצרו גם עבורכם סביבה מחזיקה שתסייע לכם לסייע לילדכם.