לפני כמה ימים העלתה המשוררת מאיה טבת דיין פוסט בנושא החולצה הצהובה, שאותה אומרים ללבוש הילדים ביום הראשון לבית הספר - על פי בקשה של חלק מהם. זו אינה הפעם הראשונה שפוסט של המשוררת יוצר דיונים סוערים ותגובות משני הקטבים. טבת דיין מתנגדת לדבריה בשימוש בילדים ובגופם כסמל לרעיון, ומאמינה שיש דרכים עדינות ואחרות לעורר סולידריות בקרב ילדים, ומציינת בסוף הפוסט כי כדי שילדתה לא תיראה חריגה בנוף הצהוב, החליטה לא לשלוח אותה ביום הראשון ללימודים.
התגובות בפוסט, כאמור, נחצו לכאן ולכאן. חלק מהאימהות, בדומה לטבת דיין הביעו שאט נפש מהרעיון שילדיהם ילבשו צהוב להזדהות עם החטופים. כך כתבה אחת מהמגיבות לפוסט שציינה כי ניהלה עם הצוותים שיחה נוקבת בבית הספר. "אחד המשפטים היה: זו החלטה של ההורים לגלות הזדהות. השבתי: אז שההורים יזדהו. למה צריך להפיל רצון הורים על ילדים? אנחנו לא נלך בצהוב ולא נזדהה. להזדהות? מה העניין עם המילה הזו." מגיבה אחת כתבה בתגובה: "הבת שלי, עולה ל-ד', כשכל הדבר הזה עלה לדיון אמרה: 'אמא, אני לא רוצה להיות שלט בהפגנה'. סופר מדויקת. אצלנו אגב ההורים הודיעו שלא מוכנים לשתף פעולה".
מישהי נוספת מאמינה שזו עוד דרך מעוותת לנרמל את המצב הנוראי שנקלענו אליו. "כמעט כמו השמחה שאנחנו עדים לה על שמחזירים חטופים נרצחים. עוד דרך להקל על האסון ועל המצפון, ואז, יום אחד כשישאלו: מה עשית למען החזרת החטופים? יגידו: הלבשנו את ילדינו ביום הראשון ללימודים בצהוב. זוועה!".
פריידי מרגלית מהוד השרון, מייסדת שיטת המטאיזם ומי שעומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות והעמותה לפיתוח התודעה, אמא לעלמה בת ה-15 שעולה לתיכון בהוד השרון, קיבלה את ההודעה בנוגע לחולצה הצהובה ומיד התנגדה: "אני לא מוכנה שישתמשו בילדים שלנו כ'פיונים' לצרכים פוליטיים. אומנם הילדה שלי גדולה, מבינה ומעודכנת בהכל. היא שומעת לא מעט על החטופים, מכירה אותם בשמותיהם, ובאופן כללי אני אוהבת שהיא מעורבת בנעשה בעמנו. אך אני בשום אופן לא מוכנה לתרום את גופה או תודעתה לפוליטיקה, ומה לעשות שהסמל הצהוב הוא אקט פוליטי, בדומה להפגנות, לטלאי הירוק בתקופת הקורונה, או הטלאי הצהוב בתקופת השואה".
מרגלית מספרת שכאשר הגיע המסר לגבי החולצה הצהובה, שוחחה עם בתה בפתיחות והסבירה לה מדוע היא מסרבת לאקט הזה. "ברור שאני בעד סולידריות והזדהות עם משפחות החטופים, אלא שאני חושבת שגם הן 'נחטפו' על ידי הפוליטיקה", היא אומרת, "יש משמעות תודעתית לכל הסימבולים הללו, ו'טלאי' שנועד לסמן קבוצת אנשים, מטרתו בראש ובראשונה להשפיל ולהדגיש את הכניעה שלנו. לצערי לא כולם מבינים שבענידת טלאי צהוב (או ירוק) הם לוקחים חלק בעיצוב התודעה שמנציחה את השעבוד בו אנחנו נמצאים".
"בני הצעיר יודע כי העולם אינו סטרילי"
חלק מהדיון שעורר הפוסט היה סביב הספק לגבי אי ידיעתם של הילדים על חלק ממה שקורה. אז גם עלתה תהייה אם הילדים באמת אינם יודעים, ואם הם יודעים, מה הם יודעים, ומה צריך לדעת כדי להגיע לבית הספר בחולצה צהובה ביום הראשון של הלימודים. "אני לא סיפרתי לבני בכיתה א', שלומד בבית ספר פרוגרסיבי, מוגן, שיש בו רק כיתה א' אחת, עם 25 ילדים. וגם לא שמעתי חדשות לידו, לא רדיו ולא טלוויזיה. והוא יודע. כי ילדים גדולים יותר ממנו מדברים על זה בבית הספר. הוא יודע כי הוא שמע על זה בחוג. הוא יודע כי העולם אינו סטרילי", כותבת צליל, אחת המגיבות לפוסט.
לא מעט אימהות התקשו להבין את עמדתן של המתנגדות לנושא. סימה משכונת פסגת זאב בירושלים, שקראה לבתה על שם הדר גולדין, ציינה בתגובתה לפוסט שילדיה ילבשו חולצה צהובה ביום הראשון ללימודים, וכי עבורם אין כאן מחלוקת. "אנחנו משפחה שחיה את נושא החטופים, יש לי ילדה שלמדה השנה בבית ספר ששניים מבוגריו חטופים. גם אם זה לא היה המצב וגם אם אנחנו או המורים לא היינו מדברים איתם על זה, אני כמעט בטוחה שהם היו יודעים שיש חטופים. הילדים שלי ילבשו חולצה צהובה, לא רק בגלל סולידריות, אלא כדי שאפילו אם משפחת חטוף אחת מרגישה ששכחנו אותה, נראה להן (גם ככה) שאנחנו זוכרים ומחבקים אותן, כל הזמן".
דפנה, אמא לילדות תושבות קו העימות, מבהירה שלה לא הייתה את הפריבילגיה לא לחשוף אותן, באופן הכי מדוד שאפשר, למה שקורה מסביב, כולל חטופים. "כשישבנו בבית בתחילת אוקטובר, עם קורה שמאבטחת את הדלת של הממ"ד, אחרי שקיבלנו הוראה לכבות אורות ולסגור דלתות, לא יכולתי שלא להסביר להן למה. אז הן יודעות. הן לא יכולות שלא לדעת. ועדיין הן בשגרה של תותחים, יירוטים, אזעקות ודריכות, בצורה מרשימה ובחוסן גדול. וכששאלתי אותן מה הן חושבות על לבוא עם חולצה צהובה ביום הראשון, הן אמרו שברור להן מאליו שזה משהו שהן רוצות לעשות. טבעי כל כך לאימהות שאינן נמצאות פה וילדיהן שאינם חווים את המציאות ככה לרצות לשמור עליהם מזה. למעשה, אני שמחה שיש ילדים שחיים אחרת, גם אם זה צובט לי לפעמים בלב ומרגיש מנותק".
"אתן מבקשות לגונן מפני הסולידריות איתנו?"
"זה מעציב אותי. אנחנו לא באותה מציאות, אבל אנחנו כן. זאת המציאות, ילדים כמו שלכן נחטפו מביתם. זה קרה במקום רחוק פיזית ומנטלית וזה שומר עליכן אבל זה בעצם מקרב אתכן לאסון וחורבן כי ללא סולידריות אין תקומה. הילדים שלנו נחשפו למכרים וחברים חטופים, חלקים משמעותיים מהקהילה אינם עוד ולא ישובו, השמיים נפלו עלינו. בגבורה תיווכנו את מציאות החיים שהתהפכה על ראשינו, עשינו הכל בעדינות בחמלה ברוך, כמה שיכולנו ועכשיו אתן מבקשות לגונן מפני הסולידריות איתנו שמתבטאת בצבע צהוב, של חולצה שמסמנת תקווה ואקטיביות ולא לעמוד מנגד ולהגיד אחים שלנו אתם?", כתבה בתגובה שרון שלי מקיבוץ אור הנר, מטפלת בהבעה ויצירה בילדים ומבוגרים, ומתמחה בטראומה מתמשכת על רקע מצב בטחוני, אמא לשלוש בנות (11,17,19).
לדברי שלי, הדיון שהעלה הפוסט בנושא החולצה הצהובה של מאיה טבת דיין המחיש יותר מכל את הפערים שיש היום במדינה בין מי שחווה את המצב במדינה מקרוב לבין מי שעומד מנגד. "מבחינתנו, אין דרך להימנע. סיפרתי לבתי בת ה-11 שיש הורים שלא ילבישו לילדיהם חולצות צהובות כדי לא לדבר על החטופים והיא אמרה: 'זו המציאות, אז מה, הם לא ידברו על מה שקורה בעולם?'"
לתפיסתה של שלי, הילדים שעולים לכיתה א' רואים בכל מקום תמונות של החטופים, ואם יש שתיקה סביב הנושא והם אינם שואלים שאלות, הם מבינים שכנראה אי אפשר לדבר על זה. "ההורים חושבים שהם מגוננים אבל כשהילד לא מבין הוא מספר לעצמו משהו הרבה יותר גרוע מכל מציאות. מה גם שילד בגן או בכיתה א', אם לא שמע בבית, שמע בגן. אי אפשר לגונן עליהם, אלו בשורות קשות להורים שמכחישים".
שלי מאמינה כי כשההורים מספרים בצורה מיטיבה אפשר לתווך כל מציאות, ורואה בנושא החולצות הצהובות הזדמנות לתווך את המציאות בצורה של חמלה וסולידריות. אך נושא זה לדבריה מדגיש כאמור חלוקה של ההורים לשני מחנות: מחנה "החיים יפים" - הורים שחיים משחק של הכחשות ומייצרים מציאות לא בריאה. "הילדים שלנו לא בבועה, כולנו רוצים לשמור עליהם אבל זו ישראל וזה המצב גם אם לא גרים בדרום או בצפון. במחנה השני יש חשיפה גדושה למידע וחדשות, חשיפה שאינה מבוקרת, וכמובן שגם היא אינה בריאה לילדים: "יש לי מכרה שחשבה שתצליח לגדל את הילדים מבלי לדעת שיש מלחמה, בכל פעם שהייתה התחממות באזור, היא הייתה לוקחת אותם לנופש. יום אחד הילדה שלה בגיל הגן אמרה לה: 'מתי יש מלחמה? אני רוצה לצאת לחופשה'. כהורה, הרצון לשמור עליהם מובן, אבל יש גם מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה".
לדברי שלי, טבת דיין מייצגת את "ההורות האינטואיבית", זו שכבר אינה עובדת, ובוודאי שלא במציאות הנוכחית. "גם במציאות הקשה שאין לנו שליטה עליה, יש דרך לשמור עליהם ולתת להם ילדות שמחה וטובה ועם משמעות. אפשר גם שבמציאות פשוטה יותר ילדים יגדלו עם חרדות. בסוף זה עניין של מסוגלות הורית ולמידה. באזור שלנו ההורות האינטואיטיבית כבר לא מספיקה, בטח במצב של מלחמה, כולם צריכים את הידע איך לתווך לילד את המציאות כדי לשמור עליהם, וחשוב לזכור שהם לא מבינים את המשמעויות הקשות שאותן אנחנו מבינים".
כדי לתווך נכון את נושא החולצה הצהובה, קרי החטופים, שלי מציעה שלפני שבכלל מספרים להם כדאי לברר מה הם כבר יודעים לגבי הנושא, ובתוך כל זה להתייחס לאינטונציה, לשפת הגוף, ולספר ברוגע. "אפשר לומר: 'זוכרים שראינו דגלים צהובים, תמונות של אנשים, אתם יודעים מה זה?', לאחר שמבינים מה הם כבר יודעים, לספר שיש עדיין קצת מלחמה בצפון ובדרום והרבה אנשים לא יכולים לחזור לבתים, להדגיש שאנחנו לא מרגישים את המלחמה ונמצאים במקום בטוח, אבל קרה משהו לא טוב, ולקחו אותם לעיר שאנחנו במלחמה עם התושבים שלה – עזה, והאנשים לא יכולים לחזור אבל יש דרך שיחזרו ואנחנו רוצים שיחזרו. החולצה הצהובה היא הדרך להגיד שאנחנו חושבים עליהם והלב שלנו איתם ועם המשפחות שלהם, וכמו שאנחנו כל המשפחה ביחד אנחנו רוצים שלכל המשפחות בישראל תהיה את ההרגשה הזו וכולם יוכלו להיות ביחד".