אחרי שעוברים שלושה חודשים מהלידה, או במקרה הטוב שישה, אימהות בישראל נאלצות לחזור לעבודה, ומאותו רגע הן מקבלות את הטייטל "אימא עובדת". וזה לא קל, זה מורכב ובעיקר מתיש, במיוחד אם יש לך כמה ילדים. אבל עכשיו, אימא עובדת אחת החליטה לדבר בשם כל האימהות העובדות בעולם, ולהגיד סליחה, תודה וגם כמה מילות תמיכה.
ג'יימי ג'ונסון, אימא גאה לשני בנים, עובדת שעות ארוכות. ובעוד שהיא מקפידה שהמשרה המלאה שלה לא תבוא על חשבון המשפחה שלה, הניסיון לאזן בין כל הדברים דורש ממנה כמות עצומה של אנרגיה. כדי להסביר איך היא עושה את זה, ג'יימי שיתפה לאחרונה בבלוג ההורות שלה טקסט כן במיוחד, שכל אימא תוכל להזדהות איתו – וכל אימא גם צריכה לשמוע מדי פעם.
"בבקשה תפסיקו לשפוט אותי על זה שאני יוצאת מהמשרד מוקדם, הילדים שלי מחכים שיאספו אותם מהבייביסיטר.
אני יודעת שאני הולכת לפספס את הפגישה הזאת, אבל מסיבת הסיום בגן של הילד שלי חשובה יותר.
אני יודעת שאיחרתי היום, אבל אני לא יכולה לשים את התינוק במעון מוקדם יותר.
אני יודעת שאני נראית מוסחת, זה כי אני באמת מוסחת. יש לי תינוק חולה ואני מחכה שיגידו לי מתי יש תור לרופא ילדים.
אני לא רוצה להראות מותשת כשאני מגיעה למשרד, אבל אני ערה מארבע וחצי בבוקר עם ילד שלא מוכן להירגע.
אני יודע שהמבט שלי נראה מזוגג, אבל ביליתי את 12 השעות האחרונות בניסיון להרדים תינוק.
לא התכוונתי שהמייל שלי ייראה טרחני, אבל יש לי ילד בן חמש שבכה הבוקר כי הוא לא רצה ללכת לבית ספר, ואני דואגת לו.
כן, הרגע דפקתי את הראש בשולחן. קיבלתי הודעה שלילד שלי יש דלקת בעין ואני חייבת ללכת לקחת אותו למרות שאני חייבת להגיש את המצגת הזאת.
אני יודע שהעיניים שלי מאוד נפוחות כרגע. ביליתי את הערב שלי אתמול בבכי, כי אני מותשת, אף פעם אין לי רגע לבד, ולא עשיתי מקלחת חמה כבר חמש שנים.
סליחה שהייתי קצרה איתך, פשוט ביליתי את השעה האחרונה בוויכוח עם הילד על למה זה הכרחי ללבוש מכנסיים לבייביסיטר.
אני יודע שאני אמורה להשאיר את החיים האישיים שלי בבית כשאני באה למשרד, אבל כשאת אימא לשני ילדים קטנים, קשה לעשות את זה.
אז תודה לכל מי שהעניק לי טיפה של חסד בחמש השנים האחרונות.
כנראה שיכולתי לעשות קצת יותר חסד עם עצמי.
להיות אימא לילדים קטנים ולעבוד במשרה מלאה זה לא קל.
תודה לכל בוס שאיפשר לי לצאת מהעבודה בגלל תורים לרופאים, מחלות לא צפויות, מסיבות סיום בגן ואירועים בבית הספר.
תודה לכל האנשים שהפנו את המבט כשהייתי בהריון ויצאתי בריצה מפגישות כדי להקיא.
תודה לכל אלו שסיפרו לי שגם הם התקשו לאזן בין העבודה, החיים והילדים שלהם.
תודה לאנשים שהתעלמו מהעיניים הנפוחות, הפנים המותשות וסימני הפליטות על החולצה שלי.
תודה לכל האימהות האחרות שמכסחות כל יום מחדש ונותנות לי מוטיבציה להמשיך.
תודה לאנשים שמעודדים אותי להמשיך למרות שאני מרגישה מובסת לפעמים.
תודה לכל העובדים שחיפו עליי כשנאלצתי לצאת בהפתעה כדי לפתור מקרה חירום של הילדים.
אני יודעת שאני לא האימא העובדת היחידה בעולם, אבל אני אימא עובדת. ואני לגמרי מבינה מה עובר עלייך.
אני מבינה כשאת מרגישה שאת צריכה לפצות על זה שאת מגיעה לעבודה בדיוק בזמן אבל יוצאת מוקדם.
אני מבינה כשאת אוכלת ארוחת צהריים ליד שולחן העבודה שלך כי את צריכה לצאת מוקדם כדי לקחת את הילד מהבייביסיטר לרופא ובחזרה, ולהספיק לחזור למשרד בזמן לפגישה שיש לך בשתיים.
אני מבינה כשלפעמים את מגיעה לעבודה כשאת נראית כאילו להקת אווזים התקיפה אותך, כי הילדים לא מצאו את הנעליים שלהם, נתת למישהו קערה בצבע הלא נכון ואז שכחת להביא את הדובי לבייביסיטר.
אני מבינה כשאת עייפה. מותשת אפילו.
אבל אני גם מבינה שאת מסוגלת וראויה לכל כך הרבה יותר ממה שיש לך מושג בכלל.
את לא צריכה לבחור בין שני עולמות שאת אוהבת. את יכולה לקבל את שניהם. את יכולה לקיים חיי משפחה וקריירה. זה לא קל, אבל זה אפשרי.
כן, לפעמים העולמות עלולים להתנגש ולהפוך את החיים להרבה יותר מסובכים, אבל זה שווה את זה.
אז אל תפסיקי. אל תוותרי. זה קטן עלייך.
נ.ב: לא כולם הולכים להבין את זה. וזה בסדר".