"אחת הבעיות הגדולות שלי בלהיות אימא לילד עם הפרעת קשב, היא ההשפעה הגדולה על הדימוי העצמי שלי כאימא, במיוחד כשגם לי יש הפרעת קשב. זו חוויה מאוד קשה ומתסכלת כי השליטה שלי על זה ירודה. אנשים לא מבינים את זה, את הקושי שלי כאימא ואת הקושי של הילד שלי", אמרה בכאב ובעצב אחת האימהות בראיון לעבודת הסמינריון שלי במסגרת התואר השני ללימודי משפחה, והיא לא היחידה שמרגישה ככה.
אימהות רבות, במיוחד כאלו לילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר (ADHD), מספרות וחוות את אותו הדבר. בפוסטים של אימהות בקבוצות השונות ובמחקרים על אימהות לילדים עם הפרעת קשב, עולות וחוזרות המילים: "אני מרגישה אשמה", "אני לא אימא טובה", "אני מיואשת", "מאוכזבת", "מתוסכלת", "אני כשלון של אימא".
אימא היא זו שצריכה לעצור את החיים שלה?
יש כאן בעיה גדולה שלנו כחברה, כמדינה, כלפי היחס שלנו לנשים ובכלל לאימהות. בעיה זו נקראת ציפיות חברתיות – זה מתחיל בעצם היותנו נשים. ובעצם היותנו נשים, ביולוגית זאת התכלית והמהות שלנו וברור שאנחנו נביא ילדים, וזה ממשיך באידיאל של האימהות, אימא היא זו שצריכה לעצור את החיים שלה, לבטל כל רצון או צורך שלה ולהיות האחראית הכמעט בלעדית על טיפולו וחינוכו של הילד. על האידיאלים הללו אנו נמדדות ונשפטות, וכשאנחנו לא עומדות בציפיות ההרגשה היא אשמה וכישלון.
גם אצל גברים יכול להיווצר מבט עוין על תפקידם כאבות אך עדיין, גם בתקופה מתקדמת זו, יש פער גדול ומשמעותי בין גברים לנשים בציפיות, בביקורת ושיפוטיות על תפקידם המגדרי כהורים. התפקיד המגדרי "להיות אימא טובה" מזיק במיוחד לאימהות לילדים עם ADHD. הן מרגישות שהן שונות ולא מספיק טובות, במיוחד כשהסביבה מאשימה אותן בהתנהגות הרעה של ילדיהן: ילד טוב - אימא טובה, ילד רע - אימא רעה. אותן אימהות אינן מסוגלות לעמוד בפני האשמה במיוחד שהן עצמן עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר, שמצריכה מהן לדעת הכול ולעשות את הדברים בצורה נכונה.
אימהות אלה חוות שיפוטיות וביקורת מהסביבה החינוכית, המשפחתית והחברית על האופן שבו הילדים שלהן מתנהגים. הן מרגישות שיש עליהן סטיגמה ודחייה חברתית והן מרגישות שהן נדחקות הצידה, מה שגורם לעלייה בלחץ, המצוקה המשפחתית והאישית, דכאון, בעיות בזוגיות ובעיות בריאות של האימהות. לכן חובה עלינו כחברה לשנות את זה.
משפטים שאסור להגיד לאימהות (ולהורים בכלל) לילדים וילדות עם הפרעת קשב:
-
את לא מחנכת מספיק קשה, שתי סטירות והוא נרגע
-
תענישי אותו אפילו באוכל/ממתקים רק ככה הוא יילמד
-
תפסיקי להגיד ולהגן עליו שהכול בגלל הקשב!
-
אוף, הם עושים לי כאב ראש
-
תרופות מסממות את הילד
-
היא יכולה אם היא רוצה
-
היא עושה דווקא
-
למה הילדה לא קולטת?
-
כל דבר צריך להגיד לה מלא פעמים ולגעור בה
-
אולי תעלו לו את המינון התרופתי? הוא לא רגוע
-
הילדים שלכם פשוט לא מחונכים, אתם לא מציבים להם גבולות
-
שיבוא אליי לשבועיים ואני מחזירה אותך ומחונך הביתה
-
בלי כדור הוא לא יכול להיות בכיתה
-
אנחנו לא משתלטים עליו, בואי תאספי אותו מבית הספר
-
אין לנו את הכלים והידע לעזור לו בבית הספר
-
אין דבר כזה הפרעת קשב, זה הכול עניין של חינוך!
על החברה שלנו ללמוד על זה, להבין את זה, להיות יותר מודעים לקשיים, להבין לעומק מה זה אומר ואיך אפשר לעזור ולתת את כל העזרה האפשרית במערכת החינוך, והכי חשוב! תזכרו תמיד שמאחורי ילד עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר, עומדת אימא שמספר הפעמים שהיא מאושרת ושמחה הוא קטן מאוד וברוב הפעמים היא מאוכזבת ומתוסכלת על חוסר ההצלחה לעזור לילדים שלה וההרגשה היא שאף אחד לא באמת רואה ומבין מה היא עוברת ואיך היא מרגישה.
הכותבת היא מאמנת ומטפלת רגשית לילדים, נוער ומשפחות קשב בשילוב ספורט