שדות תעופה באופן כללי עשויים להיות מלחיצים. הם הומים, חלים בהם חוקים ברורים ונוקשים, הם מאלצים אותך לעבור הרבה תחנות בדרך ליעד ותמיד קר. בשדה התעופה JFK ניו יורק בשבוע שעבר דווקא ריחפה תחושה של על-זמניות באוויר. של המולה שמחה וטובה, של חום אנושי. הייתה שם אווירה של שותפות ובעיקר ידיעה ברורה שזו ממש התחנה האחרונה. מאות בני משפחה, מטף עד מבוגר, הצטופפו באולם מאולתר בקומה התחתונה של השדה. הם התחבקו והתנשקו, בירכו והתרגשו. ונפרדו לשלום. יקיריהם עושים עלייה.
225 עולים מצפון אמריקה עלו בשבוע שעבר לישראל, בסיועם של אנשי ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA. הם הגיעו מכל רחבי ארצות הברית וקנדה – מניו יורק, ניו ג'רזי, קליפורניה, טקסס, אוהיו, מסצ'וסטס, אונטריו, ורמונט ואילינוי. והם מצטרפים ל-75 אלף עולים שכבר עלו ארצה ב-20 השנים האחרונות.
"אני רוצה לברך אתכם בברכה שאני מאחל כל שנה כבר 20 שנה לעולים החדשים", אמר לנוכחים באולם מייסד ומנכ"ל הארגון, הרב יהושע פס, "יש אנשים שמדברים על מורשת, אתם חיים אותה. יש אנשים שרואים בישראל יעד, אתם רואים בה את הייעוד שלכם. אני מאחל לכם שהחיים בישראל יענו על כל הציפיות שלכם ויותר. עלייה טובה".
בצד האולם עמדה אישה יפהפייה לבושה בחליפה מחויטת ואלגנטית, בנותיה מקיפות אותה ועיניה הכחולות והדומעות מחפשות את מבטו של אחיה. בקרוב הוא יעלה על הטיסה עם אשתו וילדיו.
View this post on Instagram
"העלייה היא מציאות שעוד לא התממשה"
מה גורם לאנשים לעזוב את מולדתם וביתם, את משפחותיהם וחבריהם, את העבודות שלהם והמקומות המוכרים להם בשביל הסיכוי להרגיש שייך במדינה שהיא בעצם קצת זרה? התשובות שלהם לשאלות הללו מרחיבות את הלב. "אנשים סביבנו מדברים על 'חלום העלייה', אבל עבורנו העלייה הרגישה כמו מציאות שעדיין לא התממשה", משתפת האנה קלסן, בת 36 מברונקס. האנה עלתה ארצה עם בן זוגה ג'ונתן ושלושת ילדיהם: תהילו בת ה-3, שי בן שנתיים ומאיה התינוקת. "ידענו שהמעבר לישראל זה משהו שנעשה בסופו של דבר, חיכינו לזמן המתאים. עכשיו הוא הגיע", היא מספרת בהתרגשות.
בארבע השנים האחרונות חיו האנה ומשפחתה בריברדייל. "שם נולדו שלושת ילדינו, היו לנו חיי קהילה טובים ומלאים, אבל בשנה האחרונה התחברו החלקים", היא מפרטת, "בתנו הקטנה מאיה עמדה להיוולד, וידענו שנצטרך בית גדול יותר. אני עובדת בחברת סטארט-אפ לניתוח נתונים, ובמהלך הקורונה הבנתי שאני יכולה להמשיך לעבוד מהבית מכל מקום בעולם. התחלנו לבדוק קהילות שונות, אבל שום דבר לא קרץ לנו. ככה שכל הזמן חזרנו לרעיון העלייה. השתעשענו עם זה כל כך הרבה זמן, ולבסוף זה נראה כאילו זה באמת יכול לקרות.
"הקורונה שינתה את חיינו באופן משמעותי. גילינו שאנחנו מסוגלים לנהל מערכות יחסים מרחוק, ולכן הרעיון להשאיר את המשפחה והחברים שלנו באמריקה הפסיק להיות דיל ברייקר. זה עדיין קשה להפליא, ובאמת נתגעגע לכל מי שהשארנו מאחור, אבל העולם הולך וקטן, ואנחנו מצפים להרבה פייס-טיים וצ'אטים פעילים בקבוצות ווטסאפ עד שנוכל להתראות שוב פנים מול פנים".
"נרגשים לגדל את הילדים כישראלים"
הילדים צעירים, מה הם מבינים?
"הם שמחים לקראת ההרפתקה המשפחתית, והם צעירים מספיק כך שהם לא ממש מבינים מה הם משאירים מאחור. אנחנו נרגשים לגדל את הילדים שלנו כישראלים, למרות שאנחנו יודעים שתהיה תקופת מעבר. זה שאנחנו יודעים כמה שירים ומילים בעברית, לא אומר שאנחנו באמת מדברים את השפה.
"אנחנו גם יודעים שזו הזדמנות מדהימה מכדי לוותר עליה. לילדים שלנו יהיה הרבה יותר קל מאשר לרוב הדורות לפניהם, ואנחנו יודעים שכל ההקרבה שהקרבנו כדי להגיע לישראל מחווירה בהשוואה למה שהיהודים ספגו במשך מאות שנים כדי להגיע למקום המדהים, המורכב והיפה הזה".
אמא של האנה עשתה עלייה לפני עשור וגרה בירושלים, בינתיים הם מתגוררים שם ובשבועות הקרובים יעברו לביתם ברמת בית שמש. "אנחנו חלק מדורות של יהודים שבאים לחיות בפיסת הארץ היפה הזו. החלום שלי הוא שאני ארגיש ישראלית".
לצד משפחתה של האנה עלו בטיסה עוד 30 משפחות, בהן 99 ילדים. הצעיר שבנוסעים הוא פעוט בן חודשיים והמבוגר הוא גבר בן 75. 48 רווקים ורווקות, ו-40 חיילים וחיילות בודדים שעלו כחלק מגרעין צבר ועתידים להתגייס לצה"ל בשבועות הקרובים כחיילים בודדים במסגרת התכנית לחיילים בודדים של נפש בנפש ו-FIDF.
איתי ריכלייס, בן 18, נולד בחיפה. בגיל 7 ירדו הוריו מהארץ לטקסס בעקבות עבודה. מאז מדי שנה הקפידו הוריו לבקר כל קיץ את המשפחה בישראל. "היה ברור לי שאעשה עלייה ואתגייס לצה"ל", אומר איתי בגאווה, "תמיד הרגשתי ישראלי יותר מאשר אמריקאי. העדפתי לבלות עם החברים הישראלים, ותמיד הרגשתי קשר חזק לארץ".
כשסיים את התיכון התכוון להירשם ללימודים בקולג', אבל אחרי שדיבר עם הוריו ומשפחתו בארץ הבין שהדרך הנכונה בשבילו היא לחזור למדינה שלו ולשרת בצבא. "החלטתי שאני צריך לחזור, אם לא עם המשפחה הגרעינית אז לבד".
יש לך חשש מהעלייה לבד?
"החששות בעיקר הם שאני לא באמת התבגרתי בארץ, וזה שינוי גדול. אפילו שזו מדינה שאני מכיר ומבקר בה, לא גרתי כאן כאדם בוגר. דיברנו על קשיים שיכולים להיות, מה הולך להיות בצבא. עשינו הכנה".
גם אביו של רכליס, אלכס, תומך מאוד בהחלטה של בנו. לנמל התעופה הוא הגיע עם שני אחיו הקטנים של איתי והיה נרגש במיוחד. "אני ואשתי גאים באיתי ושמחים שהוא יתרום למדינה", הוא אומר, "אנחנו בטוחים שהצבא יתרום לו לא פחות בחזרה".
איתי חולם להיות טייס בחיל האוויר. עד לגיוס הוא וחבריו לגרעין ייקלטו בקיבוץ בית זרע הסמוך לטבריה. "תמיד נמשכתי לעולם התעופה", הוא אומר, "הלכתי עם אבא לתערוכות מטוסים, וגם עשיתי התמחות בחברה שמייצרת F16 ו-F35".
רייצ'ל לנדרס, בת 21, נולדה וגדלה במסצ'וסטס. היא גדלה בקהילה יהודית, הלכה בילדותה למחנות קיץ של ילדים יהודים, אבל רק בתיכון, כשעשתה סמסטר בישראל, נוצר הקשר לארץ. "כשהגעתי כתיכוניסטית לקיבוץ ועשיתי גדנ"ע, דיברנו עם חיילים ולמדנו על ישראל", היא מספרת, "הבנתי שבזמן שאנחנו עושים בארצות הברית אוניברסיטה בישראל, כולם משרתים בצבא. זה נראה לי ייחודי ומכובד ומאוד משך אותי. בביקור הזה התאהבתי במדינה היפה ישראל".
בתום הביקור חזרה לארצות הברית למשפחתה ונרשמה לקולג' צבאי בוורמונט. "זה היה מסעיר אבל הבנתי שחסר לי משהו בייעוד שלי כיהודית", היא אומרת, "היה לי חשוב לחזור לישראל ולתרום פה".
איך ההורים שלך הגיבו?
"ההורים שלי היו מאוד תומכים כי ידעו שזה חלום שלי לשרת בצבא. יש לי אחות גדולה ובת 27 והיא מעולם לא ביקרה כאן. בקרוב המשפחה תגיע לבקר ואני ממש מקווה שאחותי תתאהב בישראל כמוני ותראה את התמונה הרחבה כמוני. היא מפחדת שאני הולכת לצבא".
איפה את רוצה לשרת?
"אני מאוד רוצה להתגייס לעוקץ, אבל יש לי עוד מיונים לעבור".
לרייצ'ל יש כמה בני דודים רחוקים בישראל, וכהכנה לעלייה נערכו מפגשי היכרות עם שאר בני הגרעין שלה. "יש לי הרבה חברים חדשים מגרעין צבר, כולנו בקשר כבר כמה חודשים ונגור יחד בקיבוץ אורים בעוטף עזה. אני מתרגשת לעבור את החוויות האלה איתם כי כולנו עצמאים והולכים בעקבות החלומות שלנו".