החדשות על הירצחם של ששת החטופים שגופותיהם הושבו ארצה מרפיח הכו גלים בישראל ובעולם, בין היתר בקרב ישראלים שמתגוררים בחו"ל. אחת מהן היא ד"ר שלי רווה בת ה-50, שמתגוררת במיאמי ואחרי שהתוודעה למה שאירע, הרגישה "רצון לעשות משהו", כפי שהיא אומרת היום (רביעי) בשיחה עם mako.
ביום ראשון האחרון, יממה לאחר שהובאו הגופות ארצה, עמדה רווה בכניסה לסטארבאקס במיאמי עם שתי בנותיה ובאופן אינסטינקטיבי, לדבריה, הזמינה את הקפה שלה על שם לירי אלבג, והורתה להן להזמין את שלהן על שמותיהם של רומי גונן ועומר שם טוב. לאחר מכן שיתפה בסטורי בחשבון האינסטגרם שלה את התמונות שלה ושל בנותיה עם הכוסות – והפוסט, שגרר תגובות רבות ממקומיים בקהילה היהודית, הוביל אחרים לפעול כך, ממקום של הזדהות ואחדות ישראלית.
"ואז כרזו את זה וזה הרגיש לי כמו הצעקה של החטופים", אומרת רווה, "כמו לצעוק את הקול שלהם", ומוסיפה: "משם זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. אפילו חברה של הבת שלי, שהיא בכלל לא ישראלית אלא מקסיקנית, נכנסה ושאלה איזה שם להגיד. זו דרך בשבילנו לקרוא את שמם, להזכיר את שמם, לתמוך במשפחות. לעשות מחווה קטנה. גם ביומיום אנחנו חושבים עליכם, גם כשהחיים שלנו ממשיכים - אנחנו איתכם".
"הלב נמצא בישראל אצל כולם"
רווה, מייסדת מרכז הקואוצ'ינג לישראלים בחו"ל, דור שלישי לניצולת שואה, היא אמא לחמישה ילדים, מתוכם שני חיילים שמשרתים בצה"ל, בניה של בעלה מנישואיו הראשונים, והיא גרה על קו ישראל-ארה"ב, בדומה לבנותיה, שעוצרות את לימודיהן במרץ-אפריל בבית הספר האמריקאי ומגיעות ללמוד ברמת גן. "כשהייתי בישראל כל הקיץ, אז הייתי חלק מזה. אתה חי את זה. אתה רואה את העצבות בעיניים של האנשים. כשאתה לא חי את זה כל הזמן יש לך צורך יותר גדול להתחבר. ביום ראשון זה זעזע את כולם. אתה רוצה לזעוק".
המחווה, לדבריה, מעניקה חיבור לעם גם מרחוק, במטרה להעניק תמיכה למשפחות. "אין לזה שום קשר להפגנות, אין קשר לימין ושמאל, אין קשר להחלטות הממשלה. זו זעקה של אמא, של מישהו שרוצה שיזעקו את הכאב של הילד שלה, שמישהו יצעק בשמו".
יחד עם זאת, היא אומרת, "ההפגנה הזאת, זה הדבר האחרון שהייתי עושה ביום הזה - הייתי עושה עצרת של אהבה. הייתי מביאה את כולם בלי עמדות. אנחנו צריכים להחזיק ידיים, אנחנו צריכים להתחבק. אנחנו לא צריכים את כל הרע הזה. אני באמת חושבת שכוחנו באחדותנו. זה הכוח שלנו".
לדבריה, חלק מהמחווה מטרתה "שיידעו שלא שכחנו אותם. שהלב שלנו איתם. שאף אחד מאיתנו לא חזר לנשום כרגיל למרות שהחיים שלנו ממשיכים כרגיל. זה מרגיש שאנחנו מחזיקים נשימה כזאת. אנחנו לא יכולים לנשום עד שאתם לא תחזרו. אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה להיות שמה. הם נאחזים בכל גרגיר של תקווה. אני לא יודעת מה זה יעשה כשאלפי אנשים יכרזו את שמות החטופים בכל מיני בתי קפה. אבל הלוואי שזה יעשה משהו קארמתי שייתן להם את הכוח. אני חושבת שצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם. כעם, צריך לעשות הכל. כל עסקה. עם כולם. כי זה נורא מפחיד שתיסגר עסקה על הבנות, ולא נראה את הבנים".
רווה, שמגדירה אותה ואת משפחתה "מאוד ישראלים", מספרת כי אחד האתגרים בניסיון להשתלב בחו"ל הוא להפסיק להשוות את המקום שאתה חי בו לישראל. מצד שני, היא אומרת, אי אפשר באמת להתנתק מהארץ. "בטח לא כשאתה ישראלי ועוד שנייה חגים. אפילו כל ארוחת שישי כשהאחים שלי נפגשים זה צובט בלב", היא אומרת. "אני חושבת שהרגשות שהפעילו אותי לעשות את זה הם מצוקה וחוסר אונים וכאב מאוד גדול. אולי אפילו גם פחד.
"אנחנו מאוד ישראלים גם כשאנחנו כמעט עשור כאן. יש לי ילדה שמסיימת אוניברסיטה ועושה עלייה לבד. אין לי הורים ואין לבעלי הורים, כמוני כמעט כל ישראלי. נכון שאני בין היחידים שחיים ככה על הקו, אבל הרצון, הלב נמצא בישראל אצל כולם", היא אומרת, ומוסיפה על התחושות להיות רחוק פיזית מהסיטואציה: "אתה נמצא בחו"ל ואתה רחוק ומרגיש כזה חסר אונים. אני בטוחה שכמו הרבה אחרים בארץ, אבל בחו"ל זה עוד יותר מרגיש חסר אונים. היה רצון לעשות, כל אחד רוצה לתמוך באיזה אופן. ככה זה התחיל, מאוד ספונטני, מתוך מצוקה. מאז זה נמשך, גם היום".