הגיעה לאסוף את הילדה שלה וגילתה שהגננת איננה

"כשהגעתי בשבוע שעבר לאסוף את הילדה שלי בשעה אחת בצוהריים - גיליתי שאין גננת", מספרת רחלי, אמא לילד בן 3 בגן דתי בשכונת קטמונים בירושלים, "חצי מהילדים היו בחוץ בחצר ללא השגחה והגן בפנים נראה כולו הפוך ומבולגן, משחקים וספרים על הרצפה, ילד ללא חולצה, ילדים ללא נעליים, ילדים עם פנים אדומות ועור חם ויבש. היו גם מספר ילדים שמרביצים מבלי שהיה מענה או יחס כלשהו לסיטואציה". לדבריה הגננת הגיעה בבוקר אך כבר בעשר בבוקר נאלצה ללכת לרופא עקב כאבים ביד. במקום נשארו שתי סייעות, אך אחת אינה דוברת עברית והשנייה לפי דברי ההורים בעלת מוגבלות פיזית אשר אינה יכולה לעזור עם הילדים במקרים כמו צורך להתפנות או להפריד בין שני ילדים שרבים.  

רחלי הבינה שאמנם הגיעה לקחת את בנה הביתה, אך היא לא יכלה לעשות זאת ולהשאיר את הילדים ללא פתרון. "אני חושבת שיש צורך שמישהו אחראי ייתן מענה לילדים. שלחתי מיידית הודעה להורים שאין גננת, בשלב ההוא אפילו לא הבנתי עדיין שהם יום שלם ללא גננת. במקביל כינסתי את הילדים, ניסיתי להרגיע אותם וזה היה מאד קשה, ברגע שילד 'יוצא מהמסגרת' הוא משתולל. דאגתי שכולם ישתו מים ויחזירו נוזלים. ברגע שחזרתי להרגלים שהילדים מכירים, ראיתי שהם מתחילים להירגע. הורים התחילו לזרום לגן, כל הורה שהגיע מיד העניק חום ואהבה לילדים. הילדים היו מאד מבולבלים".

"וידאתי שבני משפחה לוקחים את הילדים ולא עוברי אורח"

בלית ברירה רחלי יצאה לחצר וקראה לכל הילדים. "העברתי להם מפגש. בזמן המפגש ביקשתי מהסייעות לערוך שולחן ולהגיש אוכל. דאגתי שהילדים יאכלו וישתו. בזמן האוכל ניסיתי לשווא להשיג את מנהל הצהרונים, מחלקת חינוך בעירייה", היא מספרת, "לאחר שלא הצלחתי להשיג אף אחראי התקשרתי למשטרה וביקשתי שייסעו לנו להשיג מישהו בעירייה ויבואו לסייע בגן. בסביבות השעה 14:00 הורים החלו להגיע לגן והוציאו ילדים, ללא ביקורת של הסייעות. אני עמדתי מול השער כדי לוודא שאכן ההורים או משפחה לוקחים את הילד ולא עוברי אורח. חצי שעה לאחר מכן, כשיצאתי מהגן, שמעתי צרחות של אחד הילדים. חזרתי במהירות לגן וראיתי את גננת הגן השני, מחבקת את אחד הילדים, שנפל מהמתקן בחצר. הילד היה מאד כאוב. הגננת אמרה ששמעה בכי קורע לב ומיד נכנסה לגן לראות מה קורה. אחד מהמבוגרים בגן הזמין לו אמבולנס עקב חשד לשבר ביד". 

את כועסת על העירייה? על משרד החינוך?

"אני מצפה שיקום מבוגר אחראי, ויש אנשים מדהימים במנהל חינוך ויגיד: עד כאן. אנחנו לא באים לכבות שריפות, אנחנו באים לעשות בדיקה מהשורש, להבין את ההתנהלות החוזרת של אחראי הצהרונים. לשאול ולתחקר את עובדי הגן הקבועים, ההורים, הילדים, צוות הגן הסמוך. אני מצפה לפעולות אקטיביות! גם אם זה אומר החלפת ספק צהרונים באמצע שנה, כי רואים שהספק הנוכחי לא מספק את הסחורה. אני מצפה שמישהו יעזור לנו להגן על הילדים שלנו. כי לצערי, אנחנו לא מצליחים לבד".

"אנחנו צריכים לפרנס, אין לנו ברירה"

נעה, אמא לילדה בגן המדובר מספרת כי הורי הגן מרגישים שהגיעו מים עד נפש. "אנחנו לא מוכנים לשבת בשקט בזמן שילדינו סובלים. ישנם הורים שרוצים להוציא את הילד מהקייטנה: חלקם יכולים, אבל רובם לא יכולים כי הם עובדים עד מאוחר וזקוקים לצהרון, כדי שיוכלו להתפרנס".

לדברי ההורים גם במהלך השנה התנהלות הצהרונים הייתה לא תקינה. "כל השנה סבלנו מהתנהלות לא תקינה", מספרת נעה, "הצוות התחלף במהלך השנה הזו בקצב שאדם מחליף גרביים, ממש כך. הילדים היו בטראומה, לא הסכימו שאיש צוות חדש וזר להם יעזור להם בשירותים, סייעות שמגיעות וצועקות על הילדים".

את חושבת שיכול להיות אחרת?

"אני אישית מתוסכלת ברמה שאין לתאר. בעלי ואני הורים עובדים, כדי לדאוג לפרנסת המשפחה, וחייבים מסגרת בין 14:00-16:30. אין לנו ברירה אחרת, כשאנחנו פונים - אין לנו מענה מאף אחד. אני רוצה להבהיר כי צוות הבוקר של הגן מדהים! לעולם לא היו לנו בעיות מסוג זה איתם, כולל הסייעת מטעם העירייה. הילדים חוזרים עצבניים, מותשים, אלימים, עם צרכים במכנסיים".

"הקבלה לעבודה בצהרונים איננה מחייבת שום תעודה", היא מוסיפה בכעס, "הריאיון לתפקיד נעשה בשיחת טלפון. יוצא מצב בו אחראית הצהרונים לעולם לא ראתה את הגננת שלנו. יש אנשים מדהימים במנהל חינוך, הגיע הזמן שיעשו משהו בנדון. קייטנה אמורה להיות כיפית, חווייתית ומהנה, אבל זו הופכת לסבל לילדים שלנו. אני שולחת את הבת שלי לזוועות האלה, כואב לי הלב, אבל אין לי ברירה. אני אם עובדת שלא יכולה לקחת את ילדיי איתי לעבודה ומצד שני אין לי ימי חופשה מיותרים". 

"ההנהלה לא מסוגלת לעמוד בחוזה עליו היא חתומה"

אורלי, אמא לילדה בגן, חושבת שהבעיה היא לא בצוות אלא בניהול. "לכולנו יש עניינים אישיים בעבודה וימים שאנו צריכים להיעדר מהם, קורה שיש בלת"מים. הבעיה היא בהתנהלות של ההנהלה: הם פשוט לא היו מסוגלים לעמוד בחוזה עליו אנחנו והם חתומים - להפעיל צהרון באופן קבוע ורציף על ידי צוות מוסמך וקבוע. כבר באמצע השנה אמרתי בפירוש למי שריכזה את צהרוני ניצנים באזור שלנו שאני מעדיפה שיחתכו את החוזה באמצע, מאשר להגיע למצב שבו אנחנו נדרשים להודיע לבוסים שלנו באמצע היום שאנחנו חייבים לצאת לאסוף את הילדים".

"אין כאן לקיחת אחריות בשום צורה. לא ברמה האנושית, לא ברמה החינוכית ואפילו לא ברמה המשפטית הפשוטה של קיום חוזה. מדובר בשכונה בה רבים מההורים קשי-יום, וכל הפסד כזה של חצאי ימים או ימים שלמים משמעותי עבורנו ממש. אנחנו תלויים בהפעלת הצהרון כדי לפרנס, וככה יוצא שאנחנו נאלצים להמשיך לשלוח את הילדים למרות הידיעה שייתכן והצוות לא ידע מה לעשות איתם, שלא יראו אותם כי אין מספיק צוות, או שבכלל ניאלץ להפסיד חצי יום ולהסתכסך עם הבוס כי יש התראה פתאומית וחוסר-ארגון ותקשורת נוראיים".

אז מי אשם לפי דעתך?

"אני לא אוהבת להפנות אצבעות, אבל כאן האצבע המאשימה מופנית למינהל החינוך, ולכל שרשרת הפיקוח. זה לא הגיוני שבמשך שנה שלמה רוב מוחלט של ההורים מנסה ליצור קשר, להעביר מסרים דואגים, לבקש עזרה ומענה על התנהלות הצהרון ואף אחד לא מתערב בזה. אני לא יודעת אם זה היה קורה כך בשכונות חזקות יותר, והתחושה היא שדווקא כיוון שיש תלות רבה בצהרון וכיוון שההורים ימשיכו לשלוח את הילדים כמעט בכל מחיר רק כדי להתפרנס - אפשר לזרוק עלינו".

דנה, אמא לילדה נוספת מהגן, מוסיפה בהרבה כאב ובחצי קריצה: "הדבר היחיד שעובד כאן הוא כרטיס האשראי של ההורים. יש להם כוח אדם להתקשר אלינו לחדש את הוראת הקבע כשהוצאנו כרטיס אשראי, אבל אנחנו ההורים נאלצים להוציא כספים ולא לקבל תנאים ופתרון. ספגנו נזקים כבדים באובדן ימי עבודה ויחסים עם המעסיקים שלנו".