אובדן של דמות אהובה היא חוויה רגשית כואבת ביותר עבור כולנו. אולם ההורים, בני המשפחה או החברים שמטפלים בילדים, מהווים עבורם מקור מרכזי של אהבה וביטחון, והם המסייעים העיקריים להרגעה בעת מצוקה. לכן, חשוב שנדע איך להיות שם עבורם ברגע הקשה שבו חוויית האבל והאובדן מגיעה גם אליהם.
תגובות של ילדים לאובדן ופרידה מדמות אהובה משתנות מילד לילד. הן כוללות גם תגובות רגשיות (עצב, פחד או כעס) וגם תגובות התנהגותיות אשר דרכן הם מביעים את תחושותיהם, כמו הסתגרות, התנהגות אגרסיבית ללא סיבה נראית לעין, קשיים בהירדמות או התפרצויות בכי. לפעמים הילדים מביעים את המצוקה דווקא דרך ניתוק רגשי: הם נראים כאילו מנותקים מהמצב, אולם כך הם משדרים עד כמה הם כאובים בפנים. בנוסף עלולות לחזור גם התנהגויות שכבר לא אופייניות לילד או אפילו התנהגויות חדשות כמו הרטבה, גמגום או טיקים, וגם באמצעותן מספר לנו הילד שקשה לו.
תגובות של אבל וגעגועים אצל ילדים ופעוטות נוטות להופיע בעוצמות משתנות במשך היום, באופן לא רציף, עם פרקי זמן בהם הם שקועים בעניינים אחרים. הילד נע בין זמנים בהם הוא מרגיש ברע, לבין זמנים אחרים בהם הוא יכול לשחק, להסתקרן ולחשוב על דברים אחרים, ואלו הם מעברים חשובים ותקינים. לכל ילד יש שונות בדרכים שבהן הוא מביע את האובדן, והשונות בין המצבים מותאמת.
איך מספרים לילד על מוות של אדם קרוב?
כשנספר לילד על מוות של אדם קרוב נתבסס על עקרונות של אמירת האמת באופן שמותאם לגיל הילד, והענקת ביטחון שהוא שמור ומוגן כעת.
על אף הנטייה לנסות להסתיר מילדים מצבים כאלה, מתוך רצון להגן עליהם - ילדים רגישים מאוד וחשים במצוקה שסביבם, גם כאשר לא נאמר מסר ברור. כאשר נמנעים מלדבר עם ילדים, הם נשארים לבד עם הבנה לא ברורה של המצב - פעמים רבות מספרים לעצמם תסריטים מפחידים ומאיימים עוד יותר. בנוסף, אם לא נדבר איתם הם עלולים לחשוב שאנחנו לא יכולים לעמוד ברגשות ובתחושות שלהם, ו"לשמור" עלינו באמצעות הסתרתן.
כאשר מבשרים לילד בשורה קשה, עדיף שיעשו זאת שני אנשים אהובים ומוכרים לו, במידת האפשר אחד ההורים או שניהם, וידברו עמו במקום שקט. חשוב לבנות מסר של עובדות שידועות לנו במשפטים פשוטים, ולהפעיל שיקול דעת בהתאם לגיל הילד ויכולותיו ("X נהרג במלחמה, הוא מת, ולא יחזור עוד… זה עצוב מאוד").
חשוב לא לוותר על המילים הללו גם אם הן כואבות מאוד, כדי לא לעודד תקוות שווא שהאדם עוד יחזור. מוטב גם לא להשתמש במטפורות, כמו במקום "מת" למשל, מתוך חשש כי הילדים יפרשו את המטפורות כמו משהו ממשי ("X נפל" עלול לגרום לילד פחד מנפילה או רצון ללכת לחפש את הנופל, "עלה לשמיים" – עלול לגרום לילד לחשוש מהחורף כי אז יהיה למת קר בעננים). אם הילד שואל מה פירוש "מת", אפשר לנסות להסביר דרך דוגמה של פרח, שגדל מניצן קטן עד שהופך לפרח מלא - ואז, כשמת, נובל חזרה לאדמה.
שיחה כזו עם הילד היא בוודאי קשה גם לנו, שמבשרים לו את הבשורה הקשה, ולא צריך לפחד לבכות או להביע את הכאב שלנו בפני הילד, אבל חשוב אבל לנסות לא להיות מוצפים מדי אלא לתת מקום לילד ולתחושותיו. כדי להצליח לעשות זאת מומלץ שהשיחה תהיה של שני מבוגרים שאוהבים ומטפלים בילד, ואפשר להתאמן קודם – למשל לכתוב את התסריט להסביר ולקרוא אותו כמה פעמים, כדי שהמילים הקשות של תיאור האובדן יהיו מוכרות לנו.
מה נעשה אחרי שנספר?
אחרי שנספר כדאי שנשאל את הילד איך הוא מרגיש, וניתן לגיטימציה לרגשות ולתגובות שלו. נספר לו על המשפחה והחברים שעוטפים אותו, על כך שתמיד נשמור עליו ונאהב אותו, ונדבר על האהבה שאנחנו מרגישים לאדם שמת, ועד כמה הוא אהב את הילד.
מהרגע שמספרים - חשוב להישאר קרובים לילד ולבחון את תגובותיו ההתנהגותיות והמילוליות. להיות איתו. אם הוא מתרחק - לתת לו מעט מרחק אך להישאר בסביבתו. חשוב להציע לו לערוך פעילות משותפת שמסייעת להתמודד עם התחושות ולבטא אותן, כמו ציור משותף שמוקדש לדמות שאבדה, או כתיבת מכתב פרידה, או הפרחת בלון לשמיים. יש ילדים שלא יהיו פנויים לכך ויפנו להתנהגות אחרת (ל"סתם התנהגות") - וגם זו התמודדות מותאמת. חשוב לתת לגיטימציה לתגובות שונות של הילד: מותר ואפשר לכאוב ולבכות, מותר ואפשר לשחק ולשמוח מדברים אחרים גם מיד אחרי המוות, אפשר לדבר על המת או בכלל לא, אפשר לדבר על דברים אחרים ואפשר להרגיש רגשות שונים ומגוונים (כמו כעס על המת שהלך, או סקרנות מהשבעה ומה יהיה בה).
הסבר על מנהגי אבלות
כמבוגרים ברור לנו התסריט שיהיה לאחר ההודעה על המוות (קבורה, שבעה וכו'), אולם הילד צריך שנסביר לו מה יהיה ונתכונן לכך, שכן הוא לא מכיר את התסריט הזה.
קבורה
אפשר וחשוב לספר לו כי יקברו את האדם שמת – אפשר לומר לו שהגוף כבר לא מרגיש כלום, ושמים אותו באדמה. נדגיש שהזיכרון של המת והאהבה אליו נשארת תמיד. נתאים את ההסבר לתפיסת המשפחה למה קורה לנו לאחר שאנחנו מתים (עלה לקדוש ברוך הוא, שומר עלינו ורואה אותנו גם כשהוא לא כאן וכו').
הלוויה
ההחלטה האם הילד יכול להגיע להלוויה תקבע לפי גיל הילד ואופיו, צרכי המשפחה ומנהגי האבל, וליכולת של מישהו מהמשפחה להיות פנוי לילד לכל זמן הלוויה. נספר לילד שתהיה הלוויה, שפירושה שהאנשים שאוהבים את המת הולכים למקום שקוראים לו בית קברות / בית עלמין ונפרדים ממנו שם.
אם הילד לא הולך להלוויה, כדאי להסביר לו שילדים הולכים לבית הקברות ביום אחר, ולסכם לפי מנהגי המשפחה מתי מתאים. בזמן הלוויה חשוב שאדם שהילד מכיר ובוטח בו ילווה אותו, והילד צריך לדעת שזה זמן ההלוויה. אפשר לבקש ממנו לצייר ציור או לומר לכם משהו שתרצו שתגידו לאדם שמת בזמן הלוויה.
אם הילד כן הולך להלוויה, חשוב להצמיד אליו מבוגר מוכר ובטוח שאינו מאוד קרוב, שיוכל בכל רגע שהילד יבקש להסביר לו מה קורה, לצאת עמו משם ולהמתין יחד בחוץ תוך פעילות מרגיעה.
שבעה
חשוב ולהסביר מה יהיה בשבעה. למשל: "יגיעו הרבה אנשים, נסתכל על תמונות וניזכר יחד באדם שמת, ישאלו אותך מה שלומך ואתה לא חייב לענות לכולם, אתה יכול להיות איתנו בסלון אבל גם לשחק בחדר אחר, אם תרצה, תוכל גם ללכת לשחק מחוץ לבית אבל חשוב לי שתהיה עם…".
חשוב לארגן את השבעה כך שהמשפחה הקרובה שמתאבלת תהיה פנויה להיות עם המנחמים ולהתייחד עם האבל שלה, אבל גם שיהיה מישהו שהילד אוהב ומכיר שפנוי אליו. אפשר שבכל יום יהיה מישהו אחר פנוי לילד, אבל חשוב שהילד יידע מי אחראי עליו באותו הזמן. כדאי לאפשר לילד לבחור עד כמה להיות נוכח ומה לעשות בזמן השבעה, ולאפשר לו לבטא את הרגשות השונים שלו ואת הצרכים השונים שלו.
הליכה לקבר
חשוב ללכת עם הילד לקבר, בתום השבעה וגם בהמשך. לתת לו גם כאן לבחור, אחרי הביקור הראשון, את מידת הזמן והתדירות שהוא רוצה ללכת לקבר. אפשר לתת לו להיפרד מהאדם המת דרך ציור שישאיר על הקבר, משחק (גם אם מצחיק), פרחים או משהו אחר, שמסמלים את הפרידה שלו מהמת. לא צריך לפחד להביא את הילד לבית הקברות, זה מקום שילווה אותו בהמשך, וחשוב לתת לו לחוש בטוח במקום הזה.
איך להסביר על חטיפה או שבי?
המציאות הזו קשה וכואבת אבל גם עליה צריך לדבר עם הילד. גם כאן, כשנספר לילד נתבסס על עקרונות של אמירת האמת באופן שמותאם לגיל הילד, והענקת ביטחון שהוא שמור ומוגן כעת, במילים פשוטות וכנות ככל האפשר. למשל "אנשים רעים מאוד / מחבלים / אנשים שנלחמים בנו לקחו / כלאו את X במקום סגור. הוא לא יכול לחזור אפילו אם הוא ממש רוצה. כולם מאוד דואגים / מפחדים (לפרט שמות), וכולם עושים מאמצים שיחזור, אבל עוד אי אפשר לדעת מה יהיה".
גם במקרה זה חשוב לתת לגיטימציה לרגשות ולתגובות השונות של הילד, ולמצוא אדם קרוב שיהיה פנוי אליו, בדומה להודעה על המוות.
ד"ר שרון פלגי היא פסיכולוגית ארצית במכבי שירותי בריאות