המתנדבות מחו"ל שהחליטו לעזוב את הכול - ולבוא לישראל: על הדרכון הרוסי של יקטרינה ש'אלקונוגובה, קטיה בקיצור, כתוב שמה המלא. אבל אם תשאלו אותה, קוראים לה בכלל יקטרינה שלום. היא אולי נולדה וגדלה כל חייה ברוסיה כנוצרייה, ומעולם לא פגשה יהודים או ישראלים, אבל כשהייתה בערך בת 16 - החלה לחוש משיכה לא מוסברת לישראל. "לפני שמונה-תשע שנים, התחלתי להתעניין בישראל. התחלתי לשאול שאלות לגבי המקום הזה, לגבי ההיסטוריה שלו, לגבי הדת. לא ידעתי כלום על יהודים", מספרת קטיה בת ה-25, "ככל שהעניין שלי בישראל גבר, כך הבנתי שכשאהיה גדולה, זה המקום הראשון שאני רוצה לבקר בו".
ב-2018, הזדמן לה להכיר ישראלים לראשונה. היא נסעה לסוצ'י, שם התקיימו משחקי הגביע העולמי בכדורגל. "פגשתי במקרה כמה אנשים נחמדים, ומאוחר יותר גיליתי שהם ישראלים", היא אומרת, "מאוד התרגשתי. החלפנו פרטים ונשארנו בקשר גם אחרי שהם חזרו לישראל, והקשר נמשך עד היום. בזכותם בעצם אני פה".
קטיה כל-כך נפעמה מהמפגש עם ישראלים, שהחליטה ללמוד עברית. "מאותו רגע ששמעתי אותם, הבנתי שאם אני אוהבת את הארץ הזאת, והשפה הזאת מעניינת אותי, אז אני צריכה ללמוד אותה", היא אומרת. היא החלה ללמוד בעצמה מהרשת, ולמרות שהריאיון עצמו נערך באנגלית, ההבלחות של העברית מוכיחות שהיא בדרך הנכונה.
כיום, קטיה כבר שנה וחצי מתנדבת באלו"ט – מקום שהוא בית לכ-25 אנשים ונשים על הרצף האוטיסטי. קטיה הגיעה למקום במסגרת תוכנית התנדבות חו"ל של העמותה. מדי שנה, מגייסת אלו"ט כ-100 מתנדבים ממדינות שונות, תחת תוכנית של משרד הרווחה. קטיה מספרת איך זה קרה: "כשסיימתי ללמוד באוניברסיטה, התחלתי לעבוד כדי לחסוך לטיסה לישראל", היא מספרת. "סוף סוף עמדתי להגשים את החלום שלי. אני באמת לא יכולה להסביר את ההרגשה הזאת, יש לי פשוט משיכה לישראל וליהדות".
חודש אחרי שרכשה את הכרטיס, פרצה הקורונה וחלומה נקטע. "זה שבר לי את הלב. ניסיתי לבדוק מה בכל זאת אפשר לעשות, ואחד החברים הישראלים שלי אמר שאני יכולה לבדוק התנדבות. ברוסיה אין לנו דברים כאלה, לא היה לי מושג איך לגשת לזה", היא מספרת. בעזרת כמה חיבורים, קטיה מצאה מישהי שקשרת בין מתנדבים לבין מקומות שמחפשים אותם. "הסברתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים, לעזור, לעבוד", היא נזכרת. "האישה הנהדרת הזאת מצאה לי כמה אופציות, ואחת מהן הייתה אלו"ט".
קטיה הגיעה ארצה ולמדה די מהר את העבודה ("ברוסיה עבדתי במשאבי אנוש, זה עוזר לי לעשות קשרים עם כל אחד"). היא התאהבה בישראל באופן מיידי ("הכול כזה יפה פה. זה נראה כמו איגרת"), ומהעבודה היא בעיקר שואבת כוחות. "האוכלוסייה שאני עובדת מולה נותנת לי מוטיבציה, כוחות ומחשבות חיוביות - בטח במצב הנוכחי של המדינה. כשאני בבית אני יכולה לבכות מצער, אבל בעבודה גורמים לי להירגע. החבר'ה שם, שיש להם אוטיזם, לא מבינים מה זו אזעקה או למה הולכים לממ"ד. אנחנו מסבירים להם שזה למען הביטחון שלנו, אבל הם לא מבינים".
הצוות של קטיה אחראי על בין חמישה לשבעה אנשים. בבוקר הם הולכים להדסים, שם הם לומדים עד אחר הצהריים, ובשעה 15:30 מתחילה המשמרת של קטיה, ושל שאר המתנדבים והמתנדבות. "אנחנו מכינים להם אוכל, משחקים איתם, עושים יצירות ועוזרים להם להכין ארוחת ערב. יש כאלה שגם צריכים עזרה במקלחת, ברמה של להסביר להם מתי צריך לשים שמפו ולחפוף את הראש".
באשר ליכולת שלה לתקשר איתם, היא מסבירה: "אנחנו מדברים איתם הרבה כמובן, וכשהגעתי העברית שלי הייתה לא משהו, אבל אחרי שלושה חודשים ממש התפתחה לי השפה, ועכשיו אני יכולה לדבר יותר בחופשיות".
קטיה מסבירה שהמלחמה לא מטרידה אותה, כי מבחינתה, היא הייתה מוכנה לכל תרחיש - ואין לה שום כוונה לעצור. "ידעתי מראש שיש בעיות בישראל. אני עוקבת אחרי החדשות פה, אני יודעת מה זה כיפת ברזל וממ"ד. הגעתי לזה מוכנה, בלב שלי וגם פיזית".
"בשבת בבוקר, זה היה שמחת תורה, והתעוררנו מוקדם מהרעש. זה היה בהחלט מבהיל, כי לא הבנו מה הולך פה ומה צריך לעשות. כולם ישנו. אני שומרת שבת, אבל פתחתי את החדשות והבנתי שהתחילה מלחמה. הלכתי לבית כנסת והתפללתי, לא האמנתי. זה כל-כך כואב בלב. אבל לרגע לא חשבתי לחזור לרוסיה - הבנתי שבמצב כזה אנשים צריכים יותר תמיכה ויותר עזרה, ואני עוזרת באיסוף תרומות לצבא. זה מחזק אותי".
המשפחה ברוסיה
קטיה מסבירה שבבית כולם מאוד דואגים, ומבקשים שקטיה תחזור לרוסיה. היא מספרת, "הם לא מבינים למה באתי בכלל, ואני מסבירה להם בסבלנות שאני לא דואגת. יש פה אנשים שיש להם בית רק בישראל, אז לאן הם ילכו? אבא שלי תכנן לבקר אותי ממש עכשיו, אבל זה כבר לא יקרה. הוא מבין את המצב, וסומך עליי. אחרי הכול אנחנו נמצאים ברעננה, היו לנו רק ארבע אזעקות".
גם קסיה דה אראוחו פאריאס, בת 32, הגיעה לפה מברזיל כדי להתנדב באלו"ט לפני ארבעה חודשים בלבד. היא עובדת באותו בית לחיים ברעננה, וכמו קטיה, גם כן מתנדבת בסיוע למבוגרים עם אוטיזם. קסיה היא פסיכולוגית במקצועה, ועובדת עם ילדים עם אוטיזם כבר חמש שנים, כך שהיא מביאה לשולחן כישורים שללא ספק מתבטאים בהוסטל. "זה תמיד היה החלום שלי להתנדב", היא אומרת. "אני נוצרייה, וזה חלום גדול עבורנו לבקר בישראל. אבא שלי כבר היה פה לפני כמה שנים, וידעתי שגם אני אגיע".
קסיה שמעה על תוכנית המתנדבים של אלו"ט לפני כשלוש שנים. כיום היא עוזרת לדיירים עם אוטיזם בעבודה היומית שלהם. היא מספרת: "אנחנו יודעים שעבור אנשים עם אוטיזם, שמירה על שגרה היא דבר חשוב מאוד. אנחנו עוזרים להם עם הבגדים, עם ארוחת הערב ועם האכילה עצמה. אני כל הזמן יחד איתם, והם מאוד נחמדים. יש שם בחור שלמד את ימי השבוע בפורטוגזית, ובכל יום כשאני מגיעה הוא אומר לי את שמות הימים - ואני מאשרת לו שהוא צודק".
כמו יתר המתנדבים והמתנדבות, היא מתגוררת במעונות העובדים של ההוסטל, והיא מספרת שאינה מודאגת מהמלחמה ("אני לא חושבת על זה כי אני מכירה דברים כאלה, אני לא חוששת"). באשר לאפשרות לחזור לברזיל, היא מסבירה: "זה משהו שכל אחד חושב עליו כאופציה, וכל מי שאני מכירה היה בטוח שאסע מפה. אבל אני רוצה להישאר פה, אני מרגישה בטוחה. ההורים שלי יותר רגועים כי הם יודעים שאני בסדר".
לעומתה, יש גם כאלה שהחליטו לחזור הביתה עם פרוץ המלחמה. "כמה מהחברות שלי, מתנדבות מברזיל, כבר חזרו לשם. אנחנו חבורה של שבעה מתנדבים מברזיל באלו"ט, ושלושה מאיתנו חזרו הביתה. האחרים חושבים על זה, אבל כרגע מעדיפים להישאר. זה החלום שלנו להיות פה. אני מתכוונת להישאר פה כל השנה, וכבר חושבת על להישאר עוד שנה".
גם קטיה מדגישה שהיא לא רואה את עצמה גרה בשום מקום אחר. "אני נמצאת פה על ויזת מתנדבת שמסתיימת במאי, לכן אצטרך לחזור לרוסיה ולהתארגן שם כדי לחזור. החלום שלי הוא לגור פה ולהתגייר. אני יודעת שהיו יהודים במשפחה שלי, אבל אין לנו שום תיעוד של זה. הייתי נוצרייה כל חיי, אבל ברגע שהתחלתי להתעניין בישראל - הדת שלי הפסיקה לעניין אותי. אנשים פה לא מאמינים שאני שומרת שבת וכשרות, אבל זה גורם לי להרגיש טוב, אין לי הסבר לזה. אני מרגישה שזה נכון".