"ילדים ובני נוער עוברים חרמות קשים"

אחד האתגרים המרכזיים שמערכת החינוך כיום מתמודדת איתם הוא העובדה שהחרמות של היום אינם מתרחשים רק בכיתה או בחצר בית הספר. חלק גדול מהם מתקיימים גם במרחבים דיגיטליים חמקמקים כמו קבוצות הוואצאפ, הרשתות החברתיות ובסרטונים ויראליים עם מסרים פוגעניים, כך שאין למורים, ליועצים ואפילו להורים גישה אליה. לא מעט פעמים, הילדים המוחרמים אינם מדברים על מה שהם עוברים, ובשלב שבו המערכת כבר נחשפת לסיפור, הנזק הנפשי כבר עמוק מאוד. עקב כך, למרות המאמצים, הצוותים החינוכיים נתקלים באוזלת יד: קשה לזהות את התופעה, קשה לאתר את מובילי החרם, וקשה פי כמה להעניק מענה ראוי לילדים הנפגעים.

סיפורה של אדווה וינבלום-עובדיה, ילדה בת 13 שהתאבדה בעקבות חרם חברתי ממושך, הוא זעקה כואבת שמחייבת אותנו לעצור ולשאול: איך אפשר היה למנוע זאת? אם אנחנו רוצים למנוע את האסון הבא, עלינו להפסיק להתייחס לחרם כבעיה שקיימת "בשולי" החברה, ולבנות תוכנית התערבות הוליסטית, שתפעל בשלושה מעגלים מרכזיים: התלמידים, המורים וההורים.

המעגל הראשון הוא הילדים עצמם: הדרך היחידה לטפל בחרם היא לייצר מנגנונים שימנעו אותו מלכתחילה, ויאפשרו לתלמידים שחווים קשיים חברתיים לקבל תמיכה, עוד לפני שהמצב מידרדר. יש לייצר מערכת תמיכה ייעודית לתלמידים במעברים בין בתי ספר, כמו צוותי ליווי חינוכיים-טיפוליים שיוודאו שהם משתלבים בצורה בריאה מבחינה חברתית. יש לשלב תכנים חינוכיים בנושא הדרה, בריונות וחרם בתוך מערכת השעות, ולא להסתפק בהרצאה שנתית של גורם חיצוני. עלינו להטמיע פעולות יומיומיות בתוך בתי הספר: פרויקטים של תלמידים שמאמצים תלמידים מתקשים, קבוצות מנהיגות נוער שיקבלו הכשרה לזיהוי ומתן תמיכה חברתית, מועצות תלמידים שיקדמו דיונים בנושא בתוך הכיתות. בנוסף, חשוב שיהיה בכל כיתה מורה או יועץ שיהיה כתובת לילד מוחרם, ילווה אותו בקשר אישי, ויישאר בקשר ישיר עם משפחתו. אם חרם מתגלה – חובה לבנות עבור הכיתה הספציפית תוכנית פעולה מידית שתיתן מענה ממוקד לבעיה, ולא רק פעולות כלליות ברמת השכבה.

המעגל השני הוא המורים: לא מעט פעמים מורים חווים תחושת חוסר אונים מול תופעות של חרם, בין אם כי אין להם כלים מעשיים לזהות אותו ובין אם כי אינם יודעים איך לפעול. הכשרה מקצועית לכלל המורים בנושא היא הכרחית - הם חייבים לקבל כלים לזיהוי תופעות ההדרה, דרכים להתערבות ויכולת ליצור סביבה כיתתית מכילה. על בתי הספר להקים צוותים מקצועיים: מדריכים פדגוגיים, יועצים ומורים שיעבדו במשותף על דרכי התמודדות. מעבר לכך, יש לתת מענה ממוקד לצוות ההוראה שמלמד את הילד המוחרם – איך לשים לב לסימנים קטנים? איך לתקשר איתו נכון? איך ליצור סביבה בטוחה ומשלבת?

המעגל השלישי הוא ההורים: לעיתים קרובות הורים מגלים מאוחר מדי שילדם חווה חרם, או שאינם יודעים כיצד לפעול כשהם נתקלים במצוקה. מערכת החינוך חייבת לרתום את ההורים למאבק בתופעה, ולשים את הנושא בראש סדר היום. יש לקיים ערבי חשיפה להורים, להביא מומחים שירצו בפניהם על דרכים לזהות סימני מצוקה אצל ילדיהם, ולהפעיל קבוצות דיון פתוחות. בכיתות שבהן קיים מקרה חרם, יש לקיים מפגשים ייחודיים להורי התלמידים, עם הדרכה ממוקדת כיצד לפעול. לצד זאת, יוזמות קהילתיות כגון "סיירת הורים" יכולות גם הן לתרום – קבוצה של הורים שתגבש תוכניות מניעה ותעבוד בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע ליצירת סביבה תומכת יותר.

החרם אינו רק בעיה נקודתית של בתי ספר מסוימים, מדובר במגפה חברתית שמשאירה פצעים עמוקים בנפשם של ילדים ובני נוער. אסור לנו להמשיך להתייחס לכך כאל "תופעת ילדות" שאפשר להקל בה ראש, אלא בתופעה שעלולה ללוות את אותם ילדים לאורך כל ימי חייהם ולהשפיע על כל מהלך ומהלך שהם יעשו בחייהם הבוגרים. כל ילד שנדחק לשוליים, שכל יום בבית הספר הוא מאבק הישרדותי עבורו, עלול להפוך לקורבן הבא ואסור לנו לתת לזה לקרות. מנהל, כמנהיג הקהילה, מחויב לגייס את כלל צוות בית הספר לטובת בניית תהליכי עבודה לטיפול בחרמות ובמקביל לגייס את קהילת ההורים לטובת התמודדות משותפת כקהילה ערכית שמקדשת שיח בונה, מכיל ומכבד. אם לא נפעל עכשיו – נמשיך לאבד עוד ועוד ילדים.